שביעי של פסח ? תשע"ח

אנו רגילים לחשוב כי הגאולה והיציאה לחירות התרחשו ברגע אחד ומיוחד, הרגע בו יצא העם מתחומה של מצרים והחל לפסוע כעם חופשי לארצו. אך התבוננות בפסוקי התורה מגלה לנו כי השחרור הפנימי מכבלי העבדות לא היה אקט של רגע אחד, אלא תהליך ממושך שלווה בעליות ומורדות, כדרכו של כל תהליך מורכב.
כאשר עמד העם על שפת הים, וגילה את הצבא המצרי הרודף אחריו, התחולל שם איבוד עשתונות. העם בא בטענות קשות אל משה: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?… טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר!" (שמות יד, יא-יב). הייאוש פשה בעם, והתחושה הייתה שכל המאמץ הכביר של היציאה, היה לשווא.
האם הייאוש היה מוצדק? בסיטואציה זו שהתרחשה על שפת הים, יחסי הכוחות בין היהודים והמצרים היו לטובת היהודים. מדוע, אם כן, תקפה אותם בהלה? מדוע הפחד גבר על הרצון לצאת לחופשי?
שאלה זו נשאלה על ידי פרשן המקרא הנודע, רבי אברהם אבן עזרא (פרשן, הוגה ומשורר, טודלה 1089 – לונדון 1164), והוא השיב עליה תשובה שעל פניה נראית פשוטה: העם המשוחרר אכן יצא באופן פיזי ממצרים, אך מבחינה מנטלית הם היו עדיין עבדים. יחסם אל עצמם היה כאל אנשים נחותים משוללי זכויות; את המצרים, אדוניהם-לשעבר, הם ראו עדיין כאדונים ומשעבדים. פתגם מפורסם אומר: "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל". אכן, הם כבר יצאו ממצרים, אך תודעתם עדיין לא השתחררה מן העבדות. נפשם עודנה כבולה הייתה במצרים.
תשובה זו מגלה לנו את העיקרון שהגאולה איננה אירוע חד פעמי המתרחש ברגע אחד, אלא תהליך מתמשך של שחרור פנימי מכבלי העבדות. רק לאחר שהעם המשוחרר ראה את האדונים-לשעבר מוטלים מתים על שפת הים, הייתה בהם הרוח המשוחררת המאפשרת לומר שירה לאלוהים על הגאולה ועל הניסים הרבים שליוו אותה.
המילה 'מצרים' מתפרשת בכתבי החסידות כמבטאת 'מיצרים' ? קשיים החונקים את הנשמה ומונעים ממנה מלהתגלות. כולנו זקוקים לגאולה. המיצרים הבאים לידי ביטוי בדרכים שונות, מביאים אותנו לצפות לישועה. האדם הוא חלוש, בודד ומשווע להיגאל. אך עלינו לזכור את המסר של "קריעת ים סוף": הגאולה אינה אקט של רגע בודד. הגאולה היא תהליך מורכב, הכול התקדמות ונסיגה ושוב התקדמות. רק אמונה וביטחון באלוהים המנחה אותנו בכל שלב בחיינו, עשוי להביא אותנו אל תחושת השחרור הפנימי והגאולה השלמה.