בס"ד
פרשת כי תשא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בתהליך של התהוות עם ישראל, ישנם שלושה רגעים מכוננים שעיצבו את דרגתו הרוחנית. השלב הראשון מתחיל בבריאת אדם הראשון, דרגתו הרוחנית הגבוהה אפשרה לו לשהות בגן עדן, הטוב והרע היו מובחנים וברורים, והוא נועד לחיות לעולם. לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, משתנה המציאות – נגזרת מיתה בעולם, האדם מגורש מגן עדן ועליו לעבוד את האדמה. הטוב והרע מתערבבים, והמאבק הפנימי הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים.
כדי לתקן את השבר הזה, יורד עם ישראל למצרים ועובר תהליך ארוך של שעבוד. השהות במצרים שימשה 'כור היתוך' רוחני ולהכינם מחדש לטהרה רוחנית. לאחר שיוצא העם ממצרים, ובמהלך מ"ט ימים מתרומם משפל רוחני עמוק אל מדרגה גבוהה של טהרה. השיא מגיע במעמד הר סיני: התגלות אלוקית פומבית. באותו רגע הוסרה 'זוהמת הנחש', החולים נרפאו, והעולם כמעט שב לתיקון ראשוני, ומשה רבנו עלה להר כדי לקבל את לוחות הברית. אלא שדווקא ברגעים הקריטיים הללו מתרחשת הנפילה הגדולה – חטא העגל.
אותו העם שעמד למרגלות ההר ושמע במישרין את קולו של הבורא מכריז: 'אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים', מוצא עצמו משליך תכשיטי זהב אל האש. מן הלהבות נוצרת דמות עגל, והקהל מרקד סביבו וקורא: 'אלה אלוהיך ישראל'. הדרגה הרוחנית אותה השיג העם במעמד הר סיני מתרסקת באחת, הזוהמא חוזרת ומתפשטת בעולם, והאנושות חוזרת למאבק המתמשך בין הטוב והרע.
והשאלה זועקת: כיצד ייתכן שאנשים שהיו עדים לעשר המכות, לקריעת ים סוף ולהתגלות בהר, יאמינו שעגל מזהב הוא הכוח שחולל את כל אלה? מה גרם לפעולה המנוגדת לכל היגיון?
התשובה, באופן מפתיע, נעוצה בפרט קטן אותו מציינת תורה ברמז, וכך נאמר בפסוק:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"
(שמות לב, א)
את המילה 'בושש' מבארים חז"ל במשמעות של 'בא – שש', רש"י מסביר, כי בני ישראל טעו וספרו גם את יום העלייה של משה כחלק מארבעים הימים, בעוד שמשה התכוון לארבעים ימים שלמים. לכך ביום הארבעים, סברו העם שכבר חלפו שש השעות שהובטחו, ומשה לא שב.
מהדברים האמורים עולה חולשה אנושית מוכרת – 'חוסר סבלנות', מחמתה הפסידו הרבה אנשים את גן העדן הפרטי שלהם. העם מתקשה לשאת את ההמתנה. הגורמים המסיתים אשר בתוכם, מזהים את הסיטואציה, ומנצלים זאת לערער את המצב. אהרן וחור מנסים לשכנע שעוד כמה רגעים משה ירד ותושלם המשימה.
העם שזה עתה חווה התגלות אלוקית עוצמתית, מתקשה לדמיין מציאות ללא הנהגה רוחנית מוחשית. הלהט הפנימי עדיין בוער, והם מבקשים לו מוצא. ברגע כזה קל להציע פתרון מדומה: סמל מוחשי, שניתן לראות ולגעת בו. הכוונה איננה למרד מכוון, אלא ניסיון למלא חלל. התוצאה הרסנית – שעבוד לעגל הזהב, אשר מאותו רגע הופך לסמל מתמשך לפיתוי לבחור בקיצור דרך נוצץ.
אילו היה משה יורד מן ההר ומוסר את הלוחות הראשונים, האנושות הייתה משיגה דרגה של שלמות מתמשכת – ללא שכחה, ללא מיתה, ללא מחלות וייסורים. עולם מתוקן יותר, יציב יותר. וכל זה הוחמץ, בשל חוסר סבלנות של זמן קצר. מכאן גם השתרש המונח 'החיפזון מהשטן', וכפי שאירע במציאות.
כמה מפתיע, שגם החטא הראשון בתולדות האנושות נבע מחוסר סבלנות. אילו היו אדם וחוה ממתינים כמה שעות, עד לכניסת השבת, היו יכולים לאכול מפרי העץ, אך הקושי להמתין גבר, ועל כך שילמו את המחיר.
זו הסיבה שבעקבות חטא העגל נדחתה הכניסה לארץ ישראל, והעם נדרש לצעוד ארבעים שנה במדבר בטרם יגיע אל הארץ המובטחת. דור שדרש פתרון מיידי נשלח למסע ממושך של סבלנות. כדי להגיע אל הארץ המובטחת, הם ילמדו את הצורך להמתין.
רבים מהאנשים המצליחים דוגלים באמירה 'מי שיש לו סבלנות יכול להשיג כל מה שירצה'. אך מי שחסר סבלנות כשלא מצליח למצוא את הסיפוק המיידי, מחפש לו עגל מזהב. משהו נוצץ שמלהיב אותו באותו רגע, וגורם לו לרקוד ריקוד מדומה שבסופו באה ההתרסקות.
היהדות בנויה על סבלנות, על העיקרון של 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם', על תפילות ומעשים טובים ללא תמורה מיידית. לכך בעולם של קצב מהיר והנאות זמינות, יש קושי גדול לערכי הדת למצוא את מקומם.
השקעה בבני אדם, נתינה לאחרים, עשיה ציבורית, לכל אלו צריך הרבה סבלנות, ומי שרוקד לצלילי עגל הזהב מתקשה להתחבר לערכי האמת הפשוטים הללו. אך השלימות והשלוה, נמצאים דוקא אצל הסבלניים. אלו שרצים לטווח רחוק, ובסוף משיגים את המטרה, שאולי היא פחות נוצצת, אך הרבה יותר מועילה – ועל כך אמרו החכמים: 'הסבלנות מרה היא, אך פירותיה מתוקים'.
