אותם אנשים פנו לאחד מנכבדי העם, חוּר בנה של מרים הנביאה, שסירב לשתף עימהם פעולה, ושילם על כך בחייו. מיד לאחר מכן פנו אותם אנשים אל אהרון, אחיו של משה, ודרשו ממנו “קום עשה לנו אלוהים!”. אהרון שחשש מפני שפיכות דמים נוספת, העדיף לשתף עימהם פעולה. הוא ניסה לדחות את עשיית העגל בתואנות שונות, אך הלחץ מצד העם היה מכריע. בנדיבות מפתיעה הם תרמו את תכשיטי הזהב אותם הביאו ממצרים, והתיכו אותם לצורך עשיית העגל.
כך נעשה העגל, ומשה ירד מהר סיני ולנגד עיניו הנדהמות – העם מחולל סביב עגל הזהב וקורא באקסטזה: “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”.
לא קשה לדמיין את עוצמת האכזבה של משה, את התסכול והקושי. בשנה שחלפה, משה עמד מול המלך המצרי, פרעה, באומץ רב, ודרש ממנו לשחרר את עם העבדים העבריים ולאפשר להם לצאת ממצרים. בעזרת ניסים גלויים ועשר המכות שא-לוקים היכה את העם המצרי, הצליח משה במשימתו והוציא את העם ממצרים. הוא הוביל אותם בתוך הים, והגיע עימהם להר סיני, שם חווה העם התגלות א-לוקית פומבית, היחידה בהיסטוריה, שבה נאמרו ‘עשרת הדברות’. ועתה, כך מתברר, חזר העם לסורו, לעבודת האלילים המצרית, למחולות וריקודים סביב עגל זהב.
משה פתח בסדרת פעולות. ראשית, הוא שבר את לוחות הברית שהוריד מהר סיני מתוך הבנה שעם שעובד עגל זהב עלול לעשות גם את הלוחות לסוג של אליל. לאחר מכן הוא שרף את העגל והעניש את אותם אנשים שיזמו את החטא. ואז פונה משה להתחנן לפני א-לוקים שלא יעניש את העם על החטא. במהלך התפילה, התנהל דו־שיח מרתק בין משה וא-לוקים, שעל משמעותו עמדו פרשנים והוגים במשך דורות רבים. אנו נבקש להציץ להגותו של ענק המחשבה היהודי, הרמב”ם, שהקדיש פרק ארוך בספרו המונומנטלי ‘מורה נבוכים’ לביאור הדברים.
משה ביקש מא-לוקים שתי בקשות. האחת: “הודיעני נא את דרכיך ואדעך – למען אמצא חן בעיניך” (שמות לג, יג) והשניה: “הראני נא את כבודך” (שם שם, יח). הרמב”ם מבאר כי משה ביקש לדעת את הדרכים שבהן א-לוקים מנהיג את העולם, ובנוסף הוא ביקש לתפוס בשכלו את הא-לוקות בעצמה. על הבקשה השניה השיב לו א-לוקים בשלילה: בן אנוש, ויהיה זה האדם הנעלה ביותר כמשה רבינו, איננו מסוגל לתפוס בשכלו את מהותו של א-לוקים. זה מֵעֵבֶר להשגה האנושית. אך לבקשה הראשונה נענה אלוהים בחיוב:
“אני אעביר כל טובי על פניך…”
(שם שם, יט)
מה לימד א-לוקים את משה על דרכי הנהגתו את העולם? הוא לימד אותו מה הן מידות הרחמים שמייצגות את ההנהגה הא-לוקית. כאן מוסיף הרמב”ם תובנה משמעותית: לשם מה ביקש משה לדעת את דרכיו של א-לוקים? מפני שמשה הבין כי מנהיג אנושי צריך לאמץ את הדרכים הללו כאשר הוא מתייחס אל העם. האכזבה הקשה שהנחיל העם למשה בעשיית העגל, הביאה אותו לדרוש אחר הדרכים הא-לוקיות שבהן ראוי למנהיג להלך.
הדרכים הללו הן שלוש עשרה מידות של רחמים. כפי שא-לוקים מסוגל לשאת את חטאי האדם, כך האדם נקרא לשאת את חטאי הזולת כלפיו. מנהיג ראוי הוא מי שהחמלה מנחה אותו. את זה למד משה רבינו לאחר חטא העגל, ואת זה מבקשים גם אנו ללמוד ולהפנים.
.jpg)
