הדרך אל הגאולה – פרשת תולדות
פרשת תולדות תשפ״ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לאורך ההיסטוריה של העולם, מתקיים מאבק עמוק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות, המובילות את האדם ואת האנושות למחוזות שונים בתכלית. מצד אחד ניצבת דרכו של יעקב אבינו, המייצגת את העולם הרוחני, את האמונה בבורא העולם ואת הנאמנות לחוקי התורה הקדושה, ומן הצד האחר ניצבת דרכו של עשו, המבטאת את המשיכה העזה אחר החומר, אחר הנאות העולם הזה והתאוות, עד כדי היסחפות אחריהן ללא גבול.
זהו מאבק הנוגע ליסודות הקיום האנושי: האם האדם נועד לחיות מתוך חיבור אל עולם של ערכים ומשמעות, המעניקים לחייו כיוון ותכלית, או שמא עליו ליהנות מהעולם החומרי ומהסיפוקים המיידיים שהוא מציע.
לנוכח המאבק הזה מתעוררת שאלה יסודית: אם הקב״ה ברא את העולם והצמיח את האומה הישראלית מתוך יצחק אבינו ורבקה אמנו, כיצד יצאו מהם שני בנים המייצגים לכאורה דרכים כה מנוגדות? התבוננות מעמיקה בפרשה מלמדת כי המציאות מורכבת יותר.
הפרשה פותחת במילים :
"ואלה תולדות יצחק"
(בראשית כ"ה, י"ט)
מפרש רש"י: 'הוא יעקב ועשיו האמורים בפרשה'. לכאורה, דברי רש"י מעוררים תמיהה. הלוא זהותם של בני יצחק מפורשת בפסוקי התורה עצמם, והכתוב עתיד לתאר בהרחבה את לידתם ואת קורות חייהם. מדוע ראה רש"י צורך לפרש כי תולדותיו של יצחק הם יעקב ועשיו, דבר הידוע לכל קורא?
נראה כי בדבריו טמונה משמעות עמוקה יותר, הנוגעת לייעוד המשותף שהיה עשוי להיות להם.
עשיו לא נולד כדי להיות ניגודו של יעקב, ואף לא נועד מלכתחילה לייצג עולם המנותק מן הקדושה. גם הוא היה יכול להיות שותף בהגשמת התכלית שלשמה נולד ליצחק ורבקה, אלא שהדרך שבה בחר להשתמש בכוחותיו הרחיקה אותו מן הייעוד הזה.
כדי להבין את הדברים, עלינו להתבונן בשתי הדרכים בעבודת ה' המשלימות זו את זו. דוד המלך מציג בספר תהלים (לד, טו) את התביעה היסודית מן האדם: 'סור מרע ועשה טוב'. אין די בכך שהאדם יימנע מן הרע, כשם שאין די בכך שיעסוק בעשיית הטוב בלי להיאבק בכוחות המרחיקים אותו מן הקדושה. השלמות נוצרת מתוך השילוב שבין שתי התנועות: סילוק הרע מחד גיסא, והוספת טוב מאידך גיסא.
האדמו"ר מסלונים זצ"ל בעל ה'נתיבות שלום' מבאר, כי שתי התנועות הללו היו אמורות להתקיים בשני בניו של יצחק. יעקב נועד להמשיך את דרכו של אביו באמצעות מידת 'עשה טוב', על ידי לימוד התורה, קיום המצוות והוספת קדושה בעולם. עשיו, לעומתו, נועד להמשיך את מידת הגבורה של יצחק, ולבטא את עבודת ה' באמצעות מידת 'סור מרע' – התגברות על כוחות הרע, הכנעת היצרים והעמדת החומר תחת שליטתה של הרוח.
אילו היה עשיו ממלא את תפקידו כראוי, הוא היה יכול להיות שותף בהשלמת המהלך הרוחני של בית יצחק, כאשר כל אחד מן האחים תורם את חלקו הייחודי לתיקון העולם.
שתי הדרכים היו אמורות להשתלב זו בזו ולהשלים מהלך אחד: עשיו יפנה את הדרך מן הרע, ויעקב ימלא אותה בטוב. אולם כאשר עשיו נטש את ייעודו ובחר בדרך המנותקת מן התפקיד שהוטל עליו, שוב לא נותרה חלוקת העבודה המקורית אפשרית. יעקב נדרש לשאת לבדו במשימה הכוללת, והמתח שבין שני האחים הפך למאבק מתמשך על דמותו של העולם ועל הדרך בה יחוברו העולמות הרוחניים והגשמיים.
זהו ההסבר למה שמובא במדרש, שי"ב השבטים צריכים היו לצאת בשוה מיעקב ועשיו, ששה שבטים מכל אחד. אין מדובר בשני עולמות שנועדו להיות מנותקים זה מזה, אלא בשני כוחות שהיו אמורים להשתתף במהלך אחד. אך משעה שעשיו סטה מן הדרך, נותרה משימת תיקון העולם על כתפיו של יעקב ועל כתפי בניו, והמאבק על השלמת התפקיד הזה נמשך לאורך הדורות. המאבק הזה יסתיים רק בעלות השחר, כשאורו של המשיח יפציע ואז יתקיים (עובדיה א, כא) 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו'.
מאבקם של יעקב ועשו הוא נצחי משום שהם נוצרו יחד וחלקו את רחם אימם. הם תאומים שיונקים מכוח אחד של אדם אחד. וכאשר יש רק כח אחד, אז יש רק דרך אחת להמשיך את יצחק, ויש להם שתי אפשרויות – או לשתף פעולה בהמשך דרכו של יצחק, או להיאבק אחד בשני כיצד צריכה להיות הדרך – המאבק הוא על הדרך האחת והיחידה.
דברים אלו מלמדים אותנו כי עלינו לבחור צד, ובמציאות הקיימת אנו מחויבים לדבוק בדרכו של יעקב שהיא היחידה שתוביל את העולם אל הסוף הטוב. הדרך בה נהגו הציוויליזציות המערביות החדשות – לסלק את הרע בלבד, מתבררת כחסרת תכלית, ולבסוף היא עצמה מגבירה את הרע.
הבחירה בדרכו של יעקב היא הבחירה שלא להסתפק במאבק ברע, אלא לפעול באופן פעיל להוספת טוב, לבניית עולם בעל משמעות ולהעמדת חיי האדם על יסודות רוחניים ומוסריים יציבים. זוהי הדרך שבה יכול העולם להתקדם אל תיקונו, ובה גם טמון הפתח לגאולה השלמה, כאשר הרע לא רק נדחה, אלא הטוב הולך ומתפשט במקומו, והאדם שב ומגלה את ייעודו האמיתי.
