לשמחה מה זו עושה – שמחת תורה תשפ"ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
ביום שמחת תורה אנו מציינים את סיום מחזור הקריאה השנתי בתורה ואת תחילתו של מחזור חדש. מנהג ישראל הוא לקרוא את פרשת "וזאת הברכה", ומיד לאחריה להתחיל בקריאת הפרשה הראשונה – "בראשית", כדי ליצור רצף בין סיום התורה להתחלתה מחדש, ללא הפסק.
על כך כתב רבי יעקב בן רבנו אשר:
"וקורין אותו שמחת תורה לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה, ואינם רוצים לקרותה עוד"
(טור אורח חיים הלכות לולב, סימן תרסט)
סיום התורה וההתחלה מחדש אינם שני דברים נפרדים. דווקא מפני שאנו מסיימים, אנו ממהרים להתחיל מחדש. אילו היינו ממתינים עד השבת הבאה כדי להתחיל אותה שוב, היה הסיום עלול להיראות כפרידה. ההתחלה המיידית מלמדת שהסיום איננו סוף במובן של פרידה, אלא נועד לאפשר התחלה חדשה, מתוך רצון ללמוד מחדש.
רעיון זה מקבל משמעות מיוחדת כאשר מתבוננים ביחס לשמחת תורה. יש אנשים שאינם מרגישים שייכות לחג. בפרט מי שאינו לומד תורה באופן קבוע עלול לשאול את עצמו: מה כל כך משמח אותי? מה הקשר שלי לריקודים סביב ספר התורה, כאשר בחיי היומיום כמעט ואינני פותח אותו?
אפשר לענות על כך באמצעות סיפור עממי על כפרי פשוט שראו אותו מפזז בכל כוחו עם ספר התורה ושר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". כששאלו אותו האנשים: הרי לא פתחת ספר כבר זמן רב, השיב להם: אם אח שלי עושה חתונה, אני לא אשמח איתו?!
יש בסיפור הזה נקודה עמוקה. השמחה בשמחת תורה אינה רק שמחתו הפרטית של האדם, זו שמחה על התורה שקיימת בעם ישראל, על הקשר שהיא יוצרת בין עם ישראל לבורא העולם, על עולם של תורה שממשיך להתקיים מדור לדור, ועל האנשים שבתוך העם הזה שהקדישו את חייהם ללימודה. גם אם עדיין לא מצאתי את הזמן והמקום לכך בחיי, התורה אינה זרה לי. היא שייכת למשפחה שלי, לעם שלי, למסורת ממנה באתי. אם אחי מתחתן – אני שמח בחתונתו; ואם עם ישראל שמח בתורה – גם אני חלק מן השמחה.
יש דרך נוספת להבין את עניינה של השמחה. הריקוד עם התורה אינו רק ביטוי לשמחה שכבר קיימת בלב; לפעמים דווקא השמחה היא שיוצרת את הקשר. כאשר אדם רוקד עם התורה, הוא מכניס את עצמו לתוך השמחה, גם אם בתחילה הוא אינו מרגיש חיבור עמוק ללימוד התורה. עצם המאמץ לשמוח יכול לפתוח את הלב ולהכין את האדם לקשר חדש עם התורה.
יש לכך גם משמעות חינוכית עצומה. ילד שרואה את אביו שמח עם התורה, רוקד איתה ומביע כלפיה אהבה, מקבל מסר עמוק הרבה יותר מכל הסבר: התורה אינה רק מערכת של חובות, אלא דבר שיש בו חיים ושמחה. גם אם האב עצמו לא הצליח לשלב את לימוד התורה בסדר יומו, ייתכן מאוד שהריקוד הזה, שהילד רואה בעיניו, ישפיע עליו שנים רבות אחר כך ויעורר בו רצון להיות אדם של תורה.
ובכל זאת, עדיין אפשר לשאול: כיצד אדם שאינו מרגיש שייכות לעולם התורה יכול להתחבר לשמחה הזאת? כיצד הוא יכול לרקוד בהתלהבות עם דבר שהוא מרגיש שאינו חלק משמעותי מחייו?
בספר "פחד יצחק" על סוכות, מביא הרב יצחק הוטנר מעשה בשני תלמידים של החידושי הרי"ם – האדמו"ר הראשון מגור, שהיו רוקדים בשמחת תורה בהתלהבות עצומה, החידושי הרי"ם הביט בהם ואמר לסובבים אותו: "ראו את שני אלו, האחד מהם יתעייף מהר יותר מחברו", אכן, כעבור זמן קצר, אחד התלמידים נחלש והפסיק לרקוד, בעוד חברו המשיך לפזז בכוחות מחודשים
כששאלו את הרבי לפשר הדבר וכיצד ידע מראש, הוא הסביר: התלמיד שהתעייף רקד מתוך שמחה על התורה שלמד בעבר, לתורה שכבר הושגה, יש גבול ומידה, ולכן השמחה שלו נגמרה והוא התעייף. התלמיד שלא התעייף, רקד מתוך שמחה על התורה שהוא עתיד ללמוד בעתיד, ומכיון שלעתיד אין גבול, השמחה ושלו לא פסקה.
והוסיף החידושי הרי"ם ואמר:
"העולם סובר ששמחים בשמחת תורה כי מסיימים את התורה, אבל האמת היא שאנו שמחים על שמתחילים את התורה מחדש"
דברים אלו מעניקים לנו מבט חדש על שמחת תורה: השמחה היא בעיקר על מה שיהיה. מי שלמד תורה במשך השנה יכול לשמוח על מה שהשיג, אבל גם מי שלא זכה ללמוד כפי שרצה, אינו צריך לעמוד מחוץ למעגל השמחה. הריקוד אינו חגיגה של הישגי העבר, אלא של האפשרות להתחיל מחדש.
מבחינה זו, בשמחת תורה כולנו עומדים באותה נקודת התחלה. האחד מגיע לאחר שנה שבה למד הרבה תורה, והשני כמעט שלא למד; האחד מגיע עם הישגים גדולים, והשני עם תחושת החמצה. אך כאשר פותחים שוב את ספר בראשית, שניהם עומדים מול אותה תורה, מול אותה אפשרות, מול אותה שנה שעדיין לא נכתבה.
עתה אנו מבינים מדוע מיד לאחר סיום התורה מתחילים מחדש את ספר בראשית, ולא ממתינים עד השבת הבאה. זהו עיקר העניין: מסיימים כדי שיוכלו להתחיל. הסיום אינו נקודה שבה עוצרים ומביטים לאחור, אלא הרגע שממנו יוצאים לדרך חדשה. במובן הזה, המשפט המוכר "כל סוף הוא התחלה חדשה" מקבל בשמחת תורה משמעות עמוקה במיוחד.
בשמחת תורה, אין צורך לשאול את עצמנו רק כמה תורה למדנו בשנה שחלפה. אפשר לשאול שאלה אחרת: כמה אנחנו מוכנים ללמוד בשנה שעומדת להתחיל? שכן שמחת תורה איננה רק שמחתם של מי שסיימו את התורה. היא גם, ואולי בעיקר, שמחתם של מי שמוכנים לפתוח אותה מחדש.
חג שמח.
