הדיבור המרפא – חיי שרה

פרשת חיי שרה תשפ"ז

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת חיי שרה מתארת את המעבר מדור מייסדי האומה העברית, אברהם אבינו ושרה אמנו, אל דור ההמשך, יצחק אבינו ורבקה אמנו.

בתחילת הפרשה אנו מתבשרים על פטירתה של שרה בשיבה טובה, ועל רכישת מערת המכפלה כדי לקבור אותה במקום הראוי לה, שיהיה לימים מקום מנוחתם של אבות ואימהות האומה, לצד אדם וחוה שכבר היו קבורים שם.

מיד לאחר מכן מתמקדת התורה במשימתו של אברהם להבטיח את המשך הדרך. אברהם מבקש למצוא אשה ראויה ליצחק, כדי לבנות את הבית שממנו יצמח עם ישראל.

התורה מקדימה לתיאור המשימה הזאת כמה מילים, המתארות את מצבו של אברהם בשלב זה של חייו:

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל"
(בראשית כד, א)

המילה "בכל" מבטאת, על פי מדרשי חז"ל ומפרשי התורה, את השלמות שבה זכה אברהם בחייו הוא התברך באריכות ימים, בעושר, בכבוד ובבנים, ולא היה חסר לו דבר מן הדברים שאדם מבקש לעצמו בעולם הזה. כעת נותר לו לדאוג לעתידו של בנו ולביסוס ההמשכיות הרוחנית של המשפחה שהקים

בגמרא אנו מוצאים דרשות נוספות על משמעות המילה "בכל". דרשה אחרת מעניקה למילה הזאת משמעות עמוקה ומפתיעה:

"רבי שמעון בן יוחי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה".
(מסכת בבא בתרא טז ע"ב)

התיאור מעורר שתי שאלות. ראשית, כיצד פעלה אותה אבן טובה שבכוחה היה לרפא את החולים? ושנית, אם הייתה זו אבן בעלת סגולה מופלאה כל כך, מדוע לא נמסרה ליצחק בנו לאחר פטירתו, אלא נתלתה בגלגל החמה?

תשובה מעמיקה לשאלות אלה עולה מדבריו של הפרשן הקדום רבינו בחיי בן אשר. על פי דבריו, בדברי הגמרא יש תיאור של כוח רוחני מיוחד שהיה באברהם – כוח הדיבור, והמרגלית שבצוואר אברהם מסמלת את כוחו המיוחד לרפא את הנפש באמצעות הדיבור.

אברהם אבינו היה מהות של נתינה וחסד לטובת הזולת, הוא לא לקח כלום לעצמו ולא השיג ריווח כלשהוא מהחסדים שעשה עם הזולת, אברהם מעיד על עצמו (בראשית יח, כז) 'ואנכי עפר ואפר'. כלומר, היתה בו התבטלות מוחלטת כלפי השני. ואכן, כאשר אברהם אבינו ע"ה דיבר עם מישהו, הרגיש השומע שהדברים הם עבורו ובשבילו לחלוטין, אברהם באמת הבין את מה שהעומד מולו הרגיש, ומשום כך חדרו הדברים ללב השומע ושכנעו אותו להאמין בבורא שהוא הרופא לשבורי לב.

באופן זה פעל הריפוי של אברהם. אותה אבן שבצווארו, שהיא כח הדיבור היוצא מן הגרון שהאיר לכל מי שפגש באברהם, ריפאה את נפש השומע, נגעה בעומק הרגש, והאירה את הנשמה פנימה, ומכוח זה נעלם גם הסימפטום החיצוני שהוא המחלה או הכאב.

מעלה והנהגה זו היא נחלתה של השמש שכל כולה נתינה והפצת אור. כבר בבריאת העולם אין היא מתקנאת בלבנה, ואדרבה, לאחר שלקתה הלבנה, ומעניקה לה מאורה, היא לא לוקחת כלום לעצמה. ועל כך כבר אמרו הזקנים שבאותו הדור (גמרא בבא בתרא עה ע"א) 'פני משה כפני החמה', כי גם משה בהנהגתו היה עניו מכל האדם, ועסק בנתינה נקיה ללא ריווח אישי והשתתפות בכל קושי של אדם.

עבודתו של יצחק אבינו היתה בשיטה שונה מהחסד של אברהם, 'פחד יצחק' זו הנהגת דין, מעלתה עצומה, אך אין בכוחה לרפא מכח האור והנתינה, לכן האבן הטובה נתלתה בחמה, אותה חמה המסמלת את אותה הנהגה, ומעתה כח הריפוי נמצא בשמש, וכנאמר אצל יעקב לאחר המאבק עם שרו של עשיו (בראשית לב, לב) 'ויזרח לו השמש', וברש"י שם הביא דברי מדרש אגדה:

"ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמו שנאמר (מלאכי ג כ) 'שמש צדקה ומרפא בכנפיה'".

כל אדם יכול לנהוג כמו השמש, להפיץ חום ואור ולרפא את סביבתו. הארת פנים, חיוך קטן, השתתפות מלאה בקושי של חבר, יש בהם כח ריפוי עצום ונתינה נקיה בצלמו ובדמותו של אבי האומה – אברהם אבינו ובכך אנו זוכים להמשיך את מורשתו.