פסח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בהתקדש חג הפסח נשב סביב שולחן ליל הסדר המלכותי, באווירה חגיגית ומלאת משמעות. זהו אחד הלילות המרכזיים בלוח השנה היהודי – לילה בו מספרים מחדש את סיפור יציאת מצרים וחווים את תחושת החירות.
המצוה המרכזית של הלילה – שהיא מצות האכילה היחידה מהתורה – היא אכילת מצה. המצה מסמלת את הניתוק מן החמץ, אותו לחם שתפח והתרחב ומשמש כמשל ליצר הרע ולנטייה האנושית להתנפחות ולגאווה, בעוד שהמצה, העשויה מחומרים בסיסיים בלבד, מבטאת פשטות וטהרה, והיא משולה ליצר הטוב. רק כאשר האדם משתחרר מן התוספות החיצוניות ומתמקד בעיקר – הוא יכול לחוש חירות אמיתית.
טעם אכילת המצה מובא בלשון ההגדה של פסח:
"מצה שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"
כאן מתעוררת שאלה מתבקשת: האם יציאת מצרים הייתה באמת כה פתאומית? הרי במשך שנים-עשר חודשים הוכו המצרים בעשר המכות, בתהליך הדרגתי וברור שהוביל אל הגאולה. וכי לא יכול היה הבורא לתת לעם ישראל עוד כמה דקות להתכונן כראוי ולהכין לחם כצידה לדרך הארוכה?
התורה אף מדגישה כמה פעמים, כי היציאה ממצרים הייתה בחיפזון. מדוע לאחר מאות שנות שיעבוד לא ניתנה האפשרות לצאת בנחת ובשלווה? מאיזו סיבה היה צורך שהחיפזון יהיה חלק מן הסיפור?
גם היום, כאשר אופים מצות, נשמרת אותה תחושת דחיפות. מי שמבקר במאפיית מצות חש מיד באווירה המיוחדת: העבודה נעשית במהירות רבה, השעון מתקתק, וכל רגע קובע. אסור שהבצק ישהה מעבר לזמן שנקבע – ח"י רגעים. מה עומד מאחורי כל זה?
כדי להבין זאת נעיין בדברי חז"ל:
"ושמרתם את המצות' (שמות יב, יז) – א"ר יאשיה, אל תקרא ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה"
(מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט)
דברי המדרש הללו, הם המקור לאימרה המפורסמת 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'. כלומר, כאשר מזדמנת לאדם הזדמנות לעשות מצוה – עליו להזדרז ולא לדחותה.
הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק פסח מאמר א), מפרש כי הזריזות בעבודת ה' אינה רק מהירות פעולה. היא נובעת ממקום עמוק יותר בנפש – מן השאיפה לפרוץ את גבולות החומר והזמן.
הזמן, כפי שאנו חווים אותו, הוא סתירה לרוחניות, שכן הוא בריאה גשמית היוצרת מחזוריות ושגרה. אך הרוחניות פועלת אחרת: היא שואפת להתחדשות תמידית ולפריצה מעבר למה שמוכר ורגיל, ואכן מחוץ לאטמוספירה אין שלטון לזמן, נמצא שאופי קיום המצוות הרוחניות הוא דוקא באופן הפורץ את גבולות הזמן.
כאן מתברר הקשר למצה: כשם שהבצק עלול להחמיץ אם ממתינים זמן רב מדי, כך גם במעשה טוב, העיכוב עלול לאפשר לגורמים אחרים להתערב ולהחליש את הדחף הראשוני. על כך אמרו חכמים (אבות פ"ב מ"ד): "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה". כלומר, מהירות העשיה מונעת מהזמן להשפיע.
החיפזון של יציאת מצרים, אינו רק תיאור של תנועה מהירה. הוא מסמל תהליך עמוק הרבה יותר. יציאת מצרים הייתה רגע הלידה של עם ישראל כעם – ה"בראשית" של קיומו ההיסטורי והרוחני. ברגע כזה, שבו נולד מושג "נצח ישראל", היה צורך במהלך שמבטא פריצה מעבר למסגרת הזמן. המושג "נצח ישראל" איננו רק אמירה על הישרדותו של העם היהודי לאורך הדורות. הוא מבטא קשר פנימי בין עם ישראל לבין מושג הנצח – מציאות שבה הזמן אינו מחסום.
הבדל זה, בין חיים תחת שלטון הזמן לבין חיים מעליו, קשור לרעיון מרכזי נוסף בספרות המחשבה היהודית: כוח ההתחדשות. כוח זה מזכיר לאדם, שגם כאשר נדמה לו שהוא עושה שוב ושוב את אותם הדברים, כל פעולה יכולה להיות חדשה לגמרי. העולם הרוחני שואף כל העת להתחדשות, והאדם, שנברא בצלם, מסוגל להשתתף בתנועה הזאת. לעומת זאת, חוקי הזמן נוטים ליצור תנועה מחזורית וקבועה. כאן מתרחש המפגש הסותר בין העולם הגשמי לבין עולמו הפנימי של האדם.
בליל הסדר, כאשר נספר את סיפור יציאת מצרים ונאכל מן המצה, נוכל לנסות לחוש משהו מן הרעיון הזה. בתוך הרגעים הקסומים של חג משפחתי מסתתרת הזמנה עמוקה: להאמין ביכולת של האדם להתחדש, לפרוץ את גבולות ההרגל, ולהמריא מעבר למה שנראה אפשרי.
באותו לילה מיוחד, שבו עם ישראל נולד כעם חופשי – נזכרים שוב, שגם היום, בכל זמן ובכל מקום, יכול כל יהודי להתחיל מחדש ולשאוף אל הפסגות הגבוהות ביותר.
