שביעי של פסח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בימים אלו מציין העם היהודי את אחד האירועים המכוננים בתולדותיו – נס יציאת מצרים. זהו סיפורו של עם של עבדים, אשר יצא לחירות מתוך האימפריה החזקה ביותר של אותה תקופה – מקום שממנו איש לא הצליח להימלט מעולם.
לאחר ימים ספורים בלבד, פרעה מתחרט על החלטתו ומשגר אחריהם את צבאו. המפגש הדרמטי מתרחש ביום השביעי ליציאה ממצרים, על שפת ים סוף: הים לפניהם, הצבא המצרי מאחוריהם, והמדבר סוגר עליהם משני הצדדים. הפחד גובר, וחלק מהעם מבקש לשוב למצרים.
ברגע זה של משבר, מתרחש מעשה של אומץ יוצא דופן: נחשון בן עמינדב קופץ אל המים הסוערים במסירות נפש. במקביל, משה רבינו מרים את מטהו – והים נבקע לשניים. בני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים, והמצרים הרודפים אחריהם טובעים במים.
רק אז הושלמה הגאולה – לא רק במציאות, אלא גם בתחושת הלב. הסכנה חלפה לחלוטין, והפחד התחלף באמונה ובשמחה. בני ישראל פותחים בשירה – "שירת הים" – ביטוי עמוק של הכרה בנס ובהשגחה.
כאן עולה שאלה יסודית: מדוע לא הסתיימה הגאולה כבר ביציאה ממצרים? וכי לא יכול היה הקב"ה להסיר את הסכנה לחלוטין ולמנוע מהמצרים את הרצון לרדוף אחרי בני ישראל? מדוע נדרש השלב הנוסף של קריעת ים סוף?
התשובה טמונה בעיקרון עמוק ויסודי בתפיסת העולם היהודית: "מידה כנגד מידה", רעיון שלפיו מעשיו של האדם חוזרים אליו באותה צורה. בשפה מודרנית מכנים זאת לעיתים "אפקט המראה": המציאות משקפת לאדם את מעשיו. בשפת אנשי המזרח מכנים זאת 'קארמה', מה שעשית חוזר אליך בדיוק.
העוול המצרי החל בגזירה האכזרית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". המצרים ביקשו להשמיד את עתידו של העם היהודי באמצעות המים. אך בסופו של דבר, אותם מים עצמם הפכו לכלי מפלתם. המצרים עצמם נאבדו באותו אמצעי שבו ביקשו להשמיד אחרים.
עיקרון זה מתחדד במיוחד בסיפורו של יתרו, חותנו של משה, אשר מגיע להצטרף לעם ישראל לאחר יציאת מצרים. התורה מתארת את דבריו כך:
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכׇּל הָאֱלֹקים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"
(שמות, יח, י)
כותב רש"י בפירושו על התורה:
"וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". "כי בדבר אשר זדו עליהם – במים דמו לאבדם והם נאבדו במים ורבותינו דרשוהו לשון "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה, כט), בקדרה אשר בשלו, בה נתבשלו"
יתרו, שהיה מנהיג חשוב ובעל מעמד, לא התרשם דווקא מהמכות, אלא מקריעת ים סוף. שם ראה בבירור את עקרון "מידה כנגד מידה" פועל באופן מוחלט, והבין שיש כאן הנהגה אלוקית מכוונת.
רעיון זה מקבל עומק נוסף בדברי רבי משה אלשי"ך כי לא מדובר רק בעונש, אלא גם בהזדמנות לתיקון, האדם יכול לזהות את הקשר בין מעשיו לתוצאות ולשוב לדרך נכונה. באותה מידה, העיקרון פועל גם בצד החיובי, כפי שכתב רבינו ניסים בן ראובן:
"ורצה זה השם יתברך כדי שתתיישב ענין ההשגחה בלב בני האדם, כי אם לא יבא הגמול הטוב בענין שהיה הפֹּעַל הטוב, אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם, אבל כאשר יבא הגמול באותו ענין בעצמו שהיה הפעל הטוב, אז יודע כי זה בהשגחה מהשם יתברך ובכונה ממנו לשלם טוב לטובים".(דרשות הר"ן הדרוש השלישי)
בעולם מודרני ואינדיבידואלי, בו רבים חשים כי למעשים אין השלכות רחבות, קל להישאב ל"מרוץ העכברים" – חתירה בלתי פוסקת להצלחה אישית, לעיתים על חשבון אחרים. אך סיפור קריעת ים סוף מציב תמרור ברור: אין מעשה שנעלם.
חז"ל ניסחו זאת בפשטות: "במידה שאדם מודד – מודדין לו". האדם הוא זה שמעצב את המציאות שלו. טוב מוליד טוב, נדיבות חוזרת כנדיבות, ואכפתיות יוצרת עולם מאיר יותר. כאשר האדם פועל כך, גם הוא זוכה לרגעים של "קריעת ים סוף" בחייו – רגעים שבהם הדרך נפתחת עבורו, והמכשולים נותרים מאחור ונעלמים לעד.
המסר הנצחי של שביעי של פסח, אינו רק סיפור של עבר, אלא מראה חיה להווה: מה שאנו עושים – חוזר אלינו, נחשוב טוב לפני כל פעולה, ובכך נשיג את הגאולה הפרטית שלנו.
