הבוקר, בתפילת ההלל של ראש חודש אלול, אמרנו את הפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" בניגון, בשירה.
אבל איך אפשר לומר את המילים האלה כשאחינו ואחיותינו נתונים בצרה ובשביה? איך אפשר לומר את המילים האלה כשיחד איתנו כאן הערב עומדות המשפחות היקרות והאהובות שלהן? המשפחות שכל עם ישראל – כל עם ישראל!!! – מחבק אותן ואוהב אותן ותומך בהן בימים הקשים האלה?
איך אמרנו הבוקר "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"?!
אמרנו את זה כי "זה היום" – היום הזה – הוא ראש חודש אלול.
וחודש אלול הוא חודש של תקווה! נכון, זה חודש של חשבון נפש עמוק, חודש של חרטה על החטאים והטעויות שלנו, אבל לפני הכל – חודש אלול אומר לנו שאפשר לתקן! אפשר לשוב! יש תקווה! התשובה מלמדת אותנו שגם בעומק הצרה "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".
ולכן מוריי ורבותיי, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". נגילה ונשמחה בסיכוי שלנו להיות טובים יותר. נגילה ונשמחה בסיכוי שלנו לתקן, להתעלות, להשיב בנים לגבולם.
אחיי ואחיותיי,
כל כך הרבה תפילות יש לנו להתפלל הערב – האחים והאחיות שלנו בשבי מבקשים לחזור הביתה, הפצועים שלנו מבקשים בריאות הגוף והנפש. רבבות אחים יקרים שחזרו מהמלחמה בגופם מבקשים שגם הנפש תחזור משדה הקרב.
על כולם אנחנו מתפללים הערב. וכל המתפלל על חברו נענה תחילה.
אנחנו מאמינים שתשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה.
אנחנו מאמינים שאפשר לתקן.
אנחנו מאמינים שיש תקווה.
אנא ה' הושיעה נא! אנא ה' הצליחה נא!
