פרשת ויצא תשפ"ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
מסעו הארוך של יעקב אבינו, שבסופו עתיד להקים את בית ישראל ולהיות אבי שנים עשר השבטים, מתחיל בנסיבות לא פשוטות. הוא נאלץ לעזוב את בית אביו ולברוח מפני חמתו של עשו אחיו, ופניו מועדות אל ארץ חרן, אל בית בתואל אבי אמו, כדי לשאת אשה מבנות משפחתו.
המפגש הראשון של יעקב עם רחל, מי שתהיה לימים אשתו האהובה, מתואר בתורה באמצעות אירוע שיש בו פרט מפתיע, המעורר מחשבה על כוחותיו של האדם.
יעקב מתקרב אל העיר, ובסמוך לה הוא פוגש קבוצת רועים וצאנם היושבים סביב באר מים, הוא מתעניין במקום מגוריהם ושואל אם הם מכירים את לבן, אחי אמו. הרועים משיבים כי הם אכן מחרן, ומוסיפים כי הנה מגיעה רחל בתו עם הצאן. יעקב מתפלא על כך שהרועים יושבים בחוסר מעש, ושואל מדוע אינם משקים את הצאן וממשיכים בדרכם. בתשובתם הם מסבירים, כי על פי הבאר מונחת אבן כבדה מאוד, ורק כאשר מתאספים כל הרועים הם מסוגלים להסירה ולפתוח את פי הבאר.
אלא שאז מתרחש אירוע יוצא דופן, המתואר בפסוקי התורה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ"
(בראשית כט ט-י)
התיאור מעורר השתאות, אבן כבדה כל כך, שקבוצת רועים נדרשת להתאסף כדי להרים אותה, מוסרת על ידי יעקב לבדו, ללא עזרה וללא מאמץ משותף. רש"י מדגיש את עוצמת המעשה באמצעות תיאור מוחשי במיוחד:
"ויגש יעקב ויגל – כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול"
מקריאת דבריו בפשטות אנו מבינים, כי יעקב הסיר את האבן בקלילות כה רבה, כאדם המסיר פקק מבקבוק, והתורה מבקשת ללמדנו עד כמה גדול היה כוחו הגופני.
אולם בתוספת עיון מתעוררות כמה שאלות: ראשית, מדוע התורה טורחת להדגיש את כוחו הפיזי של יעקב אבינו? האם זו מעלה רוחנית הראויה לציון מיוחד? הרי יעקב מתואר כאיש תם יושב אוהלים, אדם שכל עולמו נתון ללימוד תורה ולעבודה רוחנית. חז"ל אף מספרים, כי קודם הגיעו לחרן הוא למד במשך ארבע עשרה שנה בישיבתם של שם ועבר, בשקידה עצומה, עד שלא נתן שינה לעיניו. לא מדובר באדם שהקדיש את זמנו לאימונים גופניים או לפיתוח כוחו.
זאת ועוד, חז"ל מלמדים שהתורה מחלישה כוחו של אדם, משום שהעיסוק המתמיד בעולם הרוח בא על חשבון העיסוק בענייני הגוף. כיצד אפוא הצליח יעקב, שכל חייו היו מסורים לעולם התורה, להפגין כוח פיזי כה יוצא דופן?
בנוסף , מדוע לא ניגש יעקב להרים את האבן מיד כששמע על הקושי של הרועים, והמתין עד שראה את רחל? האם טוב הלב שלו התעורר רק כאשר הגיעה בת משפחתו, ולא לנוכח מצוקתם של האחרים?
מענה לשאלות הללו אנו מקבלים מתוך דבריו של הרב יעקב ניימן זצ"ל, מייסד ישיבת אור ישראל, באמצעות הבנה עמוקה של כוחו של הרצון האנושי:
"בפיוט של גשם אומרים 'יחד לב וגל את האבן', יעקב אבינו יחד לב לעשות חסד, המדה הטובה של חסד התלהבה ביעקב, והיה לו רצון חזק וחשק גדול לעשות חסד, וזה נתן לו הכח והעוז, כי בדבר שאדם רוצה מאוד ויש לו לזה חשק גדול, אז הכח מתגבר אצלו, אבל דבר שאדם אין לו טעם בזה ואין לו רצון, אין לו כח כדבעי"
(דרכי מוסר פרשת ויצא)
לדבריו, הסוד טמון לא בשרירי גופו של יעקב, אלא בעוצמת הרצון שפיעמה בו. כאשר אדם רוצה באמת לעשות דבר מה, הרצון מעניק לו כוחות שלא תמיד ידע כי הם קיימים בו. החשק וההתלהבות אינם רק מלווים את הפעולה, אלא הם עצמם מקור כוח המסייע לאדם להתגבר על קשיים ומכשולים.
ההבדל בין יעקב לרועים נעוץ בדיוק בכך. הרועים הורגלו להמתין עד שכל חבריהם יתאספו כדי להסיר את האבן, וראו בכך חלק משגרת יומם. יעקב, לעומתם, ראה את רחל הצעירה המגיעה לבדה עם הצאן, ומיד התעורר בו רצון עז לסייע לה. מידת החסד והרגש כלפי מי שעתידה להיות אשתו נסכו בו כוחות מיוחדים שהוא לא ידע על קיומם, והוא הצליח להרים לבדו אבן שקבוצת רועים נזקקה למאמץ משותף כדי להזיזה. זהו עומק דברי רש"י, 'להודיעך שכחו גדול': הרצון האמיתי עשוי לגלות באדם כוחות שלא ידע על קיומם.
כדי להמחיש את עוצמתו של כוח הרצון, מסופר סיפור עממי משעשע:
שוטר עוצר נהג אוטובוס שהוביל, בניגוד לחוק, מאה נוסעים. העניין מגיע למשפט והנהג טוען שזה בלתי אפשרי להכניס מאה איש לאוטובוס. כהוכחה, הוא מבקש מהשופט לעשות ניסוי. השופט מסכים והנהג מביא את האוטובוס לחזית בית המשפט ומבקש מעוברים ושבים להיכנס ולמלא אותו. אחרי שמונים איש – האוטובוס מפוצץ ולא ניתן להכניס סיכה. השופט פוסק לזכות הנהג ואז השוטר אומר לנהג – תגיד, אני ספרתי מאה איש על האוטובוס הזה, גם אתה יודע שזה נכון – איך הכנסת אותם? והנהג ענה – הם, להבדיל מהעוברים והשבים בניסוי, הנוסעים שנסעו איתי רצו באמת להגיע הביתה וכשרוצים מצליחים.
מאחורי ההומור מסתתרת אמת פשוטה: לעיתים מה שנראה לנו בלתי אפשרי הוא בסך הכול דבר שאיננו רוצים מספיק, וכמאמר העולם 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. כאשר הרצון אמיתי וחזק, האדם מוצא פתרונות ומדלג על כל המכשולים שבדרך.
לצד עוצמת הרצון מוטלת עלינו גם האחריות לבחון את יעדיו. לא כל שאיפה ראויה למימוש, ולא כל רצון מוביל למקום טוב. כאשר האדם מכוון את רצונו למטרה טובה וראויה, ומוכן להשקיע בה את כוחותיו, הוא עשוי לגלות בתוכו יכולות שלא הכיר ולהגיע להישגים שנראו לו בעבר בלתי אפשריים.
