מחברים עולמות – פרשת וירא

פרשת וירא תשפ"ז

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

תכלית עבודתו של האדם היהודי, היא לחבר בין הרוח והגשם, בין עולם הנשמה לעולם הגוף ובין השאיפות הרוחניות למציאות החיים הארצית. כאשר הגוף החומרי משמש כלי למילוי חובותיו הרוחניות של האדם, גם החומר עצמו מתקדש, והעולם כולו מתרומם ומתעלה.

תכלית זו היא המשימה העיקרית של כלל הנבראים, וכפי שהתבטא הרבי מקוצק באמרתו הידועה: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קטו, טז) – לעשות ממנה שמים. כלומר, השמים הם מקומו של העולם הרוחני, ואילו הארץ ניתנה לאדם כדי שיעבוד בה ויעצב את דמותה. תפקידו אינו להותיר את העולם כפי שהוא, אלא לרומם אותו, להכניס לתוכו את ערכי הרוח ולהפוך את חיי המעשה עצמם לחלק מעבודת הבורא.

את היסוד הזה אנו לומדים מהנהגתו של אבי האומה, אברהם אבינו, שכל אורחות חייו היו ביטוי לחיבור שבין שמים לארץ. אחת הפרשיות שבהן מתגלה הרעיון הזה היא סיפור הכנסת האורחים של אברהם, ממנו למדו חז"ל על הקשר המיוחד שבין אברהם למערת המכפלה.

על הפסוק (בראשית יח ז) 'ואל הבקר רץ אברהם', מתארים חז"ל כיצד בן הבקר שאברהם רץ אחריו הוביל אותו אל מקום בעל משמעות מיוחדת. וכך לשון המדרש:

"ואותו בן בקר רץ מלפניו עד חברון, ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אברהם אבינו אחריו, וראה אדם וחוה שוכבים ונרות דולקין לפניהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, ואמר אברהם יפה המערה לקבורה, וקנאה בממון הרבה".
(מדרש אגדה שם, ילקוט שמעוני וירא רמז פב)

בספר הזוהר הקדוש מגלה רבי שמעון בר יוחאי שמערת המכפלה היא הפתח של "גן עדן", על פי דבריו, לאחר שאדם הראשון גורש מגן העדן מחמת חטאו, הוא ביקש לשוב לשם, וכשעבר ליד המקום של מערת המכפלה, הוא הריח את ריחו של גן עדן, ולכן ביקש להיקבר שם עם חוה אשתו.

בעקבות בריחתו של בן הבקר גם אברהם אבינו גילה את המקום המיוחד הזה, ולכך הוא ביקש לרכוש את המקום מיד בני חת ולהפוך אותו למקום הקבורה הרשמי של אבות האומה.

גם שמה של מערת המכפלה מבטא את הרעיון הזה. חז"ל והמפרשים נתנו טעמים שונים לשם 'מכפלה', ואחד מהם קשור בכך שהמערה נעשתה מקום קבורתם של זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אולם לצד הכפילות הגשמית יש בכך גם ביטוי לכפילות עמוקה יותר, למציאות שבה שני עולמות מתקיימים זה לצד זה ונפגשים: העולם הגשמי והעולם הרוחני, אין אלה עולמות מנותקים, אלא שני צדדים של מציאות אחת, שבכוחו של האדם ליצור ביניהם חיבור.

לא במקרה שוכנת המערה בעיר 'חברון', שכן שמה של העיר קשור בלשון הקודש למושג החיבור, והדבר הולם את משמעותה הרוחנית. במובן זה, מערת המכפלה אינה רק מקום שבו קבורים אבות האומה, אלא גם סמל לתפקיד שהורישו לנו: לחבר בין שמים לארץ, בין הנשמה לבין הגוף ובין האמונה לבין החיים עצמם.

את מלאכת החיבור הזאת אנו מוצאים אצל אברהם במעשה הכנסת האורחים. אברהם רואה שלושה אנשים ניצבים עליו, ומיד נרתם להכנת סעודה מכובדת עבורם. לכאורה, מדובר במעשה פשוט של נדיבות ושל הכנסת אורחים. אולם חז"ל מלמדים אותנו שהמעשים הללו חוללו השפעה רוחנית עצומה, שהשתרעה הרבה מעבר לאותו יום ולמקום שבו התרחשו. וכך נאמר במדרש:

"כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו במדבר וכו', אמר רבי יהודה הלוי בן רבי שלום בשם רבי יונה וכו', מ"ב מסעות ירד להם המן, והיכן ירד ב'אלוש', ולמה באלוש, בזכות שאמר אברהם 'לושי ועשי עוגות', כך הקדוש ברוך הוא פרע לבניו שנאמר 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'".
(שמות רבה בשלח פרשה כה ה)

כאשר אברהם אומר לשרה 'לושי ועשי עוגות', הוא בעצם אומר לה שיש לו את המתכון לחבר שמים וארץ, ולהוריד שפע מן השמים אל בני האדם היושבים בארץ. בזכות מעשה לישת העוגות, שנעשה בידי בני אדם עבור המלאכים, זכו ישראל למן, לחם אבירים שירד מן השמים.

אברהם ושרה רוממו את החומר והעניקו לו משמעות רוחנית, ובתמורה ירדה ברכה שמימית והפכה למזון גשמי עבור בני ישראל. כך מתברר כי החיבור בין שמים לארץ אינו רעיון מופשט בלבד, אלא דרך חיים של ממש, המתגלה דווקא במעשים הפשוטים ביותר: בהכנת מזון, בדאגה לזולת, בעשיית חסד ובכל פעולה שבה האדם מכוון את חייו אל תכלית נעלה יותר, שעל ידי זה יורד שפע מהשמים, ונוצר החיבור הנפלא של שמים וארץ.

זהו כרטיס הכניסה למערת המכפלה, היכולת לחבר בין העולמות, להיות 'סולם מוצב ארצו וראשו מגיע השמימה'. מי שזוכה לחבר שמים וארץ ולחיות חיים כפולים, של חיבור בין עולמות, הוא הזוכה להגשים את יעדו.

עלינו לזכור, כי תכליתם של החיים הגשמיים אינה להימלט מהם, אלא לחיות אותם במלואם. העולם הזה ניתן לנו מאת הבורא, על כל מה שיש בו: המשפחה, העבודה, היחסים שבין אדם לחברו, האחריות, השמחות ואף האתגרים. כל אלה אינם עומדים בהכרח בניגוד לחיים רוחניים, אלא יכולים להיות הדרך שבה הרוח מתגלה בעולם.

כאשר אנו מקפידים למצוא בכל מעשה את הקשר לערכים הנעלים שאנו מאמינים בהם, אנו מרוממים את המציאות ומעניקים לה תוכן ותכלית. כך אפשר להפוך את חיי היומיום עצמם לעבודת קודש, ולגלות בתוך העולם הזה משהו מאורה של מציאות עליונה – לחיות חיי גן עדן כבר כאן, על פני האדמה