תושבי סדום לא עמדו במבחן, ולא היו בעיר אפילו עשרה צדיקים שיצילו את העיר. העונש נגזר: העיר סדום נחרבה לחלוטין כאשר ה' המטיר עליה גפרית ואש מן השמים, והפכה לסמל של חורבן ושממה. תושבי העיר אכן לא עמדו במבחן, אך לוט עמד בו בכבוד, והוצא מן העיר יחד עם אשתו ושתי בנותיו אל צוער ? עיר סמוכה וקטנה שלא נחרבה. הטראומה של החורבן לא הרפתה מלוט, הוא פחד שגם צוער עומדת להיחרב, והוא ביקש להימלט. לוט ושתי בנותיו ? אשתו מתה כבר בדרך לצוער ? נמלטו והתחבאו באחת המערות באזור. וכאן הסיפור מתחיל להיות לא נעים…
בנותיו של לוט ישבו במערה וחשבו ? בטעות ? שהחורבן הוא טוטאלי. הן היו בטוחות שלא סדום לבדה נחרבה, אלא העולם כולו נחרב, והן דאגו: עם מי נתחתן? דאגתן לא הייתה עבור האינטרס האישי שלהן. הן חשו שמוטלת עליהן אחריות להציל את קיומו של המין האנושי. אם הן לא ילדו ילדים, לא תהיה אישה אחרת שתעשה זאת במקומן ? אך כיצד הן יכולות ללדת ילדים כאשר האנושות כולה נמחקה מעל פני האדמה? ואז הן עשו מעשה נורא. הן הבינו שהגבר היחיד ממנו הן יכולות להרות, הוא לוט אביהן. בלילה, הן השקו את אביהן ביין, אנסו אותו ללא ידיעתו, והרו ממנו.
במאמר המוסגר: בכל תקופה ובכל מקום קיימים אנשים הלוקים ב'תסמונת בנות לוט'. אלו אנשים המשוכנעים שהם ורק הם יצילו את העולם, ולשם כך מוכנים לעשות כל מעשה אפשרי, מוסרי או כזה שאיננו מוסרי, ובלבד שהעולם יינצל על ידם… לעיתים נדרשת הבחנה עדינה בין לוחמי צדק ובין אנשים הלוקים בתסמונת כזו. המבחן לכך הוא פשוט: האם אדם מציב לעצמו גבולות מוסריים במעשיו, או שכדי "להציל את העולם" הוא חוצה את הגבולות ומוכן לעשות גם עוולות.
אך נחזור לאותן שתי בנות היושבות במערה ומנסות להציל את העולם באמצעות עבירה חמורה של גילוי עריות עם אביהן. לאחר תשעה חודשים, ילדו שתי הצעירות הללו בנים וקראו להם בשמות. הגדולה קראה לבנה 'מואב' ? כלומר, בן זה הגיע מן האב. הצעירה קראה לבנה 'בן עמי' ? היא רמזה למוצאו אך עשתה זאת בעדינות.
כאן מסתיים הסיפור, לכאורה. על לוט ובנותיו לא נקרא יותר בתורה. אך התינוקות הצעירים הללו בגרו, נישאו, הולידו ילדים וממשפחותיהם נעשו שני עמים: 'מואב' שיצא מבנה של הבת הגדולה, ו'עמון' שיצא מבנה של הבת הצעירה. לאחר מאות שנים, נפגשו שני עמים אלו עם צאצאיו של אברהם ? העם היהודי. כאשר יצא העם היהודי ממצרים בדרכו לארץ כנען, היא ארץ ישראל, עמדו בדרכו שני העמים שזה עתה סיפרנו אודות הולדתם. היחס לשני עמים אלו היה כמעט זהה: משה רבינו נצטווה שלא להילחם בהם, אלא לעקוף את תחום מושבם ולהמשיך בדרך אל הארץ המיוחלת.
אמרנו 'כמעט', מפני שהיה שינוי קטן ביחס אל שני העמים הללו. אם ביחס לעמון נצטווה משה שלא להתגרות בהם כלל, הרי שביחס למואב הוא נצטווה רק שלא להילחם בהם. שינוי קטן זה, אמרו חכמי התלמוד, הוא 'שכר שיחה נאה' של האם שנזהרה כשקראה לבנה בשם.
מדהים לחשוב על כך: גם לאחר מעשה נורא כזה שעשו שתי בנות לוט, ההבדל הקטן באישיותן בא לידי ביטוי בעמים שיצאו מהן. הגדולה הייתה פחות צנועה מהצעירה, וקראה לבנה בשם המצביע במפורש על אביה, אך הצעירה נזהרה מעט. גם בתוך מציאות מעוותת שכזו, ערכה של עדינות ושל 'שיחה נאה' נשמר לדורות רבים.
.jpg)
