פרשת וירא תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

קרבת אלוקים, היא החלום של כל יהודי עובד ה' מאז שחר ההיסטוריה. בעולם הזה האלוקים נסתר. והכרת האלוקים באה רק מתוך אמונה פשוטה וקיום ציוויו.

משכך, מאברהם אבינו, 'ראש המאמינים', שהתחיל מעצמו להאמין בבוראו בדור של עובדי אלילים, היה מצופה ממנו בשעה שהוא חווה התגלות אלוקית כה משמעותית, שיניח את כל עיסוקיו ויתמסר כולו לחוויה אלוקית והשמיימית.

אבל מעיון בפסוקי הפרשה אנו מבינים שלאברהם היה סולם ערכים שונה, והתורה מספרת לנו אותו כדי שנלמד ממנו את סדר העדיפויות הראוי.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום…"
(בראשית י"ח, א)

יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו.
(תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פ"ו)

תוך כדי ההתגלות האלוקית, הוא מבחין בשלושה עוברי אורח. אורחים פוטנציאליים במזג אוויר כה לוהט, בלב המדבר.

"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא, וירץ לקראתם".

אברהם לא מתבלבל. וקובע כי כעת תמתין ההתגלות האלוקית, לטובת עיסוק פיזי ממשי במידת החסד, כי זו המטרה עלי אדמות: עולם חסד יבנה.

הוא פונה אל האלוקים ומבקש ממנו:

"ויאמר, אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך…"
(י"ח, ג)

מסביר רש"י, (מגדולי פרשני התורה, רבי שלמה יצחקי, צרפת, 1040 -1105): "והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים".

סיפור זה מתמצת את הנרטיב היהודי עתיק היומין. שום חוויה רוחנית, מרוממת ונעלית ככל שתהיה, לא תתפוס את מקומה של גמילות חסדים לבבית פשוטה; הכנסת אורחים, ביקור חולים או עזרה כלשהי לזולת.

מפרשתנו ומהמסר שלה, לומדים חכמינו ז"ל:

"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה…"
(מסכת שבועות דף ל"ה)

תורה זו מדגישה כי חמלה ואדיבות הן ערכים יסודיים במסורת היהודית, ושזורים עמוקות ברוחניות ובקשר שלנו עם אלוהים.
בעולמנו, עולם המעשה, אין מטרה נעלה יותר מאשר עשיית מעשים טובים בפועל. אין מעשה משמעותי יותר מאשר להושיט יד מסייעת לנזקק, לשתף מילה טובה, לגלות הבנה או להציע עידוד מכל הלב. בשמיים ישנם אינספור מלאכים הנהנים מזיו השכינה, אך כאן, תפקידנו הוא להיות אנושיים – טובים, אדיבים, תומכים ומכילים.