התגלות וצרכיו של הזולת

בעודו יושב בפתח האוהל חווה אברהם התגלות אלוקית. הפרשן הדגול, רש"י, מסביר כי אלוקים בא לבקר את אברהם שהיה חולה לאחר ברית המילה שעבר בגיל כה מבוגר. באותם רגעים שאברהם חווה התעלות רוחנית נשגבה, הוא מבחין בשלושה אנשים מתקרבים אל האוהל. יתכן שהיה שם רגע של היסוס. האם אברהם מתעלם מאותם אנשים וממשיך לשקע בחוויה הרוחנית של ההתגלות או שהוא עוצר בעצמו וניגש אל האורחים.

בין אם הייתה שם התלבטות ובין אם לא, ההכרעה של אברהם הייתה חד־משמעית:

"וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו ארצה, ויאמר: 'אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך' "
(בראשית יח, ב-ג)

אל מי פנה אברהם בדברים אלו? כמה מן הפרשנים הבינו כי אברהם דיבר אל אחד משלושת האנשים המתקרבים. אך אם כן, מדוע פנה אברהם רק אל אחד מהם? אכן, רש"י הציע פירוש נוסף, לפיו, אברהם פנה אל אלוקים "והיה אומר לקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים". אברהם ויתר על ההתעלות הרוחנית כדי להכניס את האורחים, להאכילם ולהשקותם. מכאן למדו בתלמוד הבבלי את העיקרון הבא:

"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה"
(תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קכז)

כדי להבין לעומקה את ההכרעה של אברהם לוותר על ההתתגלות האלוקית כדי להיטיב עם אנשים זרים, עלינו להבין את תפיסת החסד של אברהם. ראינו שאברהם יושב בפתח האוהל ביום חם כדי לחפש אורחים. זהו מעשה מעט מוזר. אנו רגילים להבין את המושג "חסד" ככזה שנועד להשלים את צרכיו של הזולת. אני רואה אדם שחסר לו, ובעקבות כך אני עושה עימו חסד ונותן לו את מה שחסר לו. אך איננו רגילים לחשוב על "חסד" כצורך חיוני של הנותן, כפי שמשתקף בסיפור אברהם.

אחד מגדולי החסידות בתחילת המאה ה-20, האדמו"ר רבי שמואל בורנשטיין מהעיר סוכטשוב שבפולין, עמד על כך בספרו 'שם משמואל'. על פי דבריו, אדם שנחשף למצוקת הזולת ועושה עימו חסד, אף שוודאי מדובר במעשה חיובי, יש בו גם ממד אגואיסטי. קשה לאדם לראות מצוקה וסבל. הרצון שלנו לפתור את בעיות הזולת נובע גם מהקושי שלנו לראות את הזולת סובל. אך יש חסד אחר, כזה שאיננו אגואיסטי כלל, חסד שבו האדם מבקש אך ורק את טובת הזולת.

כזה היה אברהם. הוא לא עשה חסד רק כאשר ראה אדם הזקוק לכך. הוא המתין בפתח האוהל להזדמנות לעשיית החסד. לכן, גם על התגלות אלוקית הוא וויתר. בהתגלות יש ממד של עונג רוחני, אך אברהם דחה את העונג הרוחני הזה עד שיסיים את העיסוק באורחים.

כמה מתאימים לכך דבריו של רבי ישראל מסלנט (ליטא 1810 – פרוסיה 1883) מייסד 'תנועת המוסר' בישיבות ליטא, אשר אמר: "צרכיו החומריים של זולתי הם צרכיי הרוחניים". כאשר אדם מפנים דברים אלו, הוא מסוגל לנטוש אפילו התתגלות אלוקית כדי לעסוק בצרכיו החומריים של הזולת.