כיצד יוצקת ההלכה מוסריות אל הרגש הדתי? – פרשת וירא

פרשת וירא – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע 'וירא' אנו קוראים על הניסיון הקשה מכולם שאברהם אבינו עמד בו בגבורה:
עקידת יצחק. התורה מספרת על התגלות א-לוקית של א-לוקים לאברהם שבה ציווה עליו: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת – את יצחק, ולך-לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה".
א-לוקים הטיל על אברהם את הקשה שבמשימות, שקשה לנו אפילו להעלות על הדעת: להקריב את יצחק בנו האהוב לקורבן!

ואברהם ציית! הוא הלך עם יצחק אל הר המוריה ורצה להקריב אותו. ברגע האחרון התגלה מלאך אל אברהם וקרא לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!".

כדי להבין נכון את הסיפור עלינו לזכור את התנגדותה הנחרצת של התורה לקורבנות אדם.
מעשה מחריד זה שהיה נהוג בקרב עובדי האלילים הקדמונים, נחשב בעיני התורה לתועבה שנואה. כך אנו קוראים בספר דברים: "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו [הגויים] לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" (דברים יב, לא). זוהי הנחת היסוד שלפיה יש לקרוא את סיפור עקידת יצחק: א-לוקים שונא ומתעב מעשי עוול כמו הקרבת קורבנות אדם. גם מסקנתו של סיפור עקידת יצחק היא שא-לוקים לא היה מעוניין שאברהם יהרוג את יצחק, חלילה, ולכן ציווה עליו "אל תשלח ידך את הנער ואל תעש לו מאומה".

אם כן עלינו להבין, לשם מה ציווה א-לוקים בתחילה את אברהם להעלות את יצחק לקורבן עולה? מה ביקש א-לוקים "להרוויח" ממעשה זה?

שאלה גדולה זו העסיקה פרשנים רבים, אך לכולם היה ברור שאף לרגע קט לא היה רצון א-לוקי שאברהם אכן יהרוג את יצחק ויקריב אותו קורבן. אחד מאלו שהעמיק בנושא היה הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית במאה ה-20.

לדברי הרב סולובייצ'יק, פיתרונה של השאלה טמון בהבחנה שבין הרגש הדתי למעשה הדתי. כאשר אדם חש רגש דתי עז עד כדי מוכנות לתת לא-לוקים את היקר לו מכל, את בנו אהובו – זהו רגש חיובי ונעלה. יש בכוחה של חוויה דתית עוצמתית להביא את האדם לרצון לתת לא-לוקים את המתנה היקרה ביותר. הבעיה היא במעשה: מדובר ברצח! קורבן אדם הוא רצח, ומדובר בעבירה שאין כל היתר לעשות אותה. אפילו אם מאפשרים מאדם להציל את עצמו על ידי הריגת אדם חף מפשע שאיננו מאיים על חייו – אסור לעשות כך. על האדם למות ובלבד שלא ליטול את חייו של חף מפשע (בשונה ממקרה של הגנה עצמית שאז חל הכלל "הבא להורגך – השכם להורגו").

החוק הדתי, ההלכה, מעצב את הביטוי של הרגש הדתי ומעניקה לו ערך מוסרי. החוויה הדתית בפני עצמה היא כוח מתפרץ, פראי, נשגב באותה מידה שהוא מסוכן. היא בעלת ערך רב, אך עשויה להביא גם לידי מעשים מתועבים. החוק האוסר על רצח נוטל מהרגש הדתי את הפראות ותורם לו את הערך המוסרי של חוויה היוצרת מעשים ראויים.

אברהם נדרש לעמוד במעלה דתית גבוהה ביותר, ובעקבות עמידתו בניסיון נאמר עליו "עתה ידעתי כי ירא א-לוקים אתה". כלומר, המוכנות לא לחשוך את הבן מא-לוקים, המוכנות להקריב את הבן פשוטו כמשמעו, היא המעלה הדתית שנדרשה מאברהם. אולם בסופו של דבר, מלאך ה' מונע את אברהם משחיטת יצחק. מכאן אנו למדים שקורבן אדם הוא מעשה שלילי שאסור לו להיעשות.

ניסיון עקידת יצחק הוא מקרה שבו הרגש הדתי המניע את האדם הוא חיובי, ונחשב למעלה נשגבה של יראת א-לוקים; אך היישום המעשי של רגש דתי זה הוא מעשה פסול מבחינה מוסרית, תועבה שחלילה לנו מלעשותה.

מעקידת יצחק עולה אפוא מסר מורכב: הרגש הדתי הוא דבר טוב ורצוי, אך הביטוי המעשי שלו עלול להיות לפעמים אכזרי ומעוות. לשם זה מגיעה התורה המעשית, ההלכה, הנותנת לנו מצוות וחובות, ומורה לנו את הדרך הראויה לבטא את הרגש הדתי שלנו.