"מנעי קולך מבכי.. ושבו בנים לגבולם"- יום פטירת רחל אמנו תשפ"ג

י"א חשון – יום פטירת רחל אמנו
אחרי כ-1000 שנים שעם ישראל יושב בארצו, מגיעים הבבלים מחריבים את ירושלים ומוציאים אותנו לגלות. בעיניהם של הנותרים מן הטבח שהוגלו – זהו סוף הסיפור. אין עוד תקווה. אין עתיד.
אבל היה אדם אחד, אישה אחת שסירבה להשלים עם המצב. היא מסרבת להינחם. מתוך אמונה עמוקה ש"לא כך צריך להיות" ושתמיד יש תקווה לעם הנצח – היא ממשיכה לבכות לכסוף ולהתגעגע לבניה שישובו לירושלים, ויבנו חורבות. מי יודע אם ברוח קדשה לא ראתה אותנו, מליוני ישראל ששבים ובאים לכאן, לירושלים, לכותל המערבי- שריד בית המקדש!

" כה אמר ה' – מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א ט"ו – ט"ז)
זו היא רחל אימנו, שלמרות כל הקשיים האישיים והלאומיים – מאמינה בנצח ישראל, מאמינה שיש תקוה. גם היום רחל ממאנת להינחם, ממאנת להשלים עם המצב. כמו שרחל הפיחה תקווה בגולים שבדרך יציאתם לגלות עברו דרך מקום קבורתה – כך גם היום, אמונתה בנו נותנת לנו תקוה! ושבו בנים לגבולם, ושבו מארץ אויב!