בס"ד
פרשת ואתחנן תשפ"ו
החיובי שבשלילי
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
במתן תורה ניתנו לנו עשרת הדיברות. בבתי כנסת רבים מופיעות לוחות עשרת הדיברות מעל ארון הקודש, ולכן רבים סבורים שהן מהוות את יסודותיה של היהדות, בעוד ששאר המצוות נוספו רק בשלב מאוחר יותר. אולם חז"ל לימדו, שכל התורה נמסרה למשה בסיני ובארבעים הימים שלאחר המעמד הזה. על פי זה, עשרת הדיברות אינן רשימה עצמאית של עקרונות יסוד, אלא מעין גרעין שממנו מסתעפת התורה כולה – הקוד הגנטי שלה.
רעיון זה זכה לביטוי מפורש כבר אצל רבי סעדיה גאון, שהקדיש חיבור שלם להראות כיצד כל תרי"ג (613) המצוות כלולות בעשרת הדיברות. גם רש"י, מגדולי פרשני המקרא, כתב:
"כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן".
(שמות כד, יב)
ההבחנה הזו אף השפיעה על ההלכה. בגמרא מסופר שבתקופת בית המקדש נהגו הכהנים לקרוא את פרשת עשרת הדיברות כחלק מן העבודה היומית. כאשר ביקשו חכמי ישראל לשלב קריאה זו גם בתפילות הציבור, הם החליטו לבטל את התקנה מחמת הכופרים שיאמרו שרק עשרת הדיברות הם התורה המחייבת שניתנה מפי הבורא ושאר המצוות ניתנו מדעת החכמים.
וכך כתב רש"י:
"שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני"
(ברכות יב, א)
מכאן ניתן להבין עד כמה היה חשוב לחכמים להדגיש שהתורה נתפסת כמכלול אחד, ולא כאוסף של חלקים שחשיבותם שונה.
רעיון זה מתבהר במיוחד כאשר משווים בין שני המקומות בתורה שבהם מופיעות עשרת הדיברות. פעם אחת בפרשת יתרו שבספר שמות ופעם נוספת בפרשה כאן. במבט ראשון נדמה שמדובר בחזרה פשוטה על אותם ציווים, אולם פרשני התורה עמדו על הבדלים רבים בין שתי הגרסאות. אין הכוונה שנאמרו דיברות שונות, אלא שמשה חושף בפני העם רבדים נוספים שהיו כלולים כבר במעמד סיני. נעמוד על אחת מהן העוסקת במצות השבת.
כאשר מצוים על שמירת השבת בפרשת יתרו הלשון היא:
"זָכ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ"
(שמות כ, ח)
ואילו כאשר מצוים על שמירת השבת בפרשת ואתחנן הלשון היא:
"שָׁמ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשׁ֑וֹ"
(דברים ה, יב)
בלשון חז"ל "זכור" מתייחס למצוות החיוביות של השבת: לכבדה, לשמוח בה ולהפוך אותה ליום של עונג, מנוחה והתעלות. "שמור", לעומת זאת, מתייחס לאיסורי המלאכה – להימנעות מכל פעילות המוגדרת כמלאכה על פי ההלכה.
ועל כך דרשו חז"ל:
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע"
(גמרא ראש השנה כז, א)
כלומר, במעמד הר סיני נאמרו שני הציוויים כאמירה אחת, גם החיוב לזכור את השבת וגם החיוב לשמור אותה, והעם שמעו זאת באופן ניסי החורג ממגבלות השפה האנושית. והדבר מעורר תמיהה, מדוע היה צורך לצוות אותם בדרך יוצאת הדופן הזו? מדוע לא נאמרו שני הציוויים בנפרד, כפי שנאמרו מצוות רבות אחרות?
השאלה הזו נוגעת גם לחוויה האנושית המודרנית.
אנשים רבים נמשכים לרעיון השבת כיום של מנוחה, הפוגה מקצב החיים, זמן למשפחה, לחברים ולהתחדשות נפשית. במובן הזה הם מתחברים בקלות לרעיון של "זכור". אולם כאשר מגיעים ל"שמור" – למערכת האיסורים המגבילה את העשייה – מתעוררת לעיתים התנגדות. מדוע אי אפשר פשוט לבחור באופן אישי כיצד לנוח?
כמענה לכך נצטוו ישראל על הדינים הללו באמירה אחת הכוללת את שניהם, ממנה אנו למדים ש"זכור" ו"שמור" אינם שני מסלולים חלופיים, אלא מערכת אחת שאינה ניתנת להפרדה. ההימנעות ממלאכה איננה מטרה בפני עצמה, אלא התנאי המאפשר לאדם להשתחרר באמת מן העיסוקים השגרתיים. על פי תפיסה זו, מי שברא את האדם יודע שמנוחה עמוקה של הנפש אינה מושגת רק באמצעות הפסקת עבודה, אלא באמצעות יצירת מרחב שבו העולם המעשי מפסיק לתבוע את תשומת הלב. השבת איננה רק יום של התאוששות גופנית, היא נועדה גם להתחדשות רוחנית, ואת המימד הזה ניתן להשיג רק כאשר מתקיימים שני החלקים גם יחד.
משום כך נאמרו "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד. השבת, על פי תפיסת התורה, איננה שילוב מקרי של מנוחה ושל איסורים, אלא מציאות אחת שבה העונג והגבול, החירות והמשמעת, יוצרים יחד חוויה אנושית שלמה. אי אפשר להבין את מהותה של השבת כאשר מפרידים בין שני חלקיה.
