החומות העולות – תשעה באב

תשעה באב – תשפ"ו

החומות העולות

הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מדי שנה, בשעה שהשמש שוקעת ומבשרת על כניסתו של יום תשעה באב, מחזירים אותנו הישיבה על הארץ והקינות העתיקות אל הפצע ההיסטורי שעיצב את זהותנו כעם. אנו נזכרים בבית המקדש הראשון שעמד על תלו למעלה מארבע מאות שנה וחרב, ובבית המקדש השני שחרב לפני כמעט אלפיים שנה בשל שנאת חינם. הדורות מתחלפים, המציאות משתנה, אך אנו עדיין מוצאים את עצמנו מתאבלים על מה שהיה ואיננו, ומייחלים בכל לב לבניינו של הבית השלישי.

בשנים האחרונות, ובמיוחד בימים אלו, קשה שלא לחוש את כובד המשקל של המושג "שנאת חינם". המתח והפערים שאנו עדים להם אינם נובעים חלילה מרוע, אלא מכאב עמוק ומתשישות. החברה הישראלית עוברת תקופה ממושכת ומטלטלת של משא כבד, דאגה קיומית וחרדה לגורלנו המשותף. הלב הציבורי מיוסר. וכשהנפש עמוסה ומתוחה, אך טבעי הוא שהחומות המגוננות עולות, והיכולת להקשיב ולהכיל את האחר מצטמצמת.

אולם, דווקא מתוך כור ההיתוך של השנים הקשות שעברנו, גילינו מחדש את האמת העמוקה של קיומנו. ברגעים הקשים ביותר של המערכה, כשהנפש הזדעזעה, חזינו בהתפרצות חסרת תקדים של ערבות הדדית. ראינו כיצד המחיצות נמוגות כלא היו, וכיצד נחשף המכנה המשותף העמוק ביותר – אהבה פשוטה וטהורה לעם ולארץ. זהו הפרדוקס היהודי: בעתות חירום אנו מגלים את תעצומות הנפש שלנו, אך בשעה שהסערה החיצונית שוככת קמעא, אנו מתכנסים שוב אל תוך המגירות המפרידות, והמרחב הציבורי מתמלא במילים קשות ובוויכוחים נוקבים.

המבחן הרוחני הגדול של דורנו איננו להתאחד כאשר כולנו חושבים ומדברים באותו אופן. חכמה קטנה היא למצוא שפה משותפת עם מי שמשקף את דעותינו במדויק. האתגר האמיתי, הוא היכולת לשבת יחד, להקשיב ולכבד דווקא כאשר הפערים רחבים ונוקבים. לדעת שמתחת למחלוקת האידאולוגית, פועם לב יהודי אחד, חרד ואוהב לא פחות.

יסוד רוחני נפלא ועמוק לעניין זה לימד אותנו האר"י הקדוש, המקובל האלוקי רבי יצחק לוריא אשכנזי, שכתב כי מצווה לומר בכל בוקר, קודם התפילה: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

מתוך שש מאות ושלוש עשרה המצוות שבתורה, מדוע דווקא מצווה זו נבחרה להיות השער והמפתח שדרכו עוברות כל תפילותינו?

התשובה נוגעת במהות הקשר שלנו עם אבינו שבשמים. כאשר אב רואה את ילדיו חיים יחד בהרמוניה ובשלום, תומכים זה בזה ומגלים אכפתיות איש לרעהו, רצונו העמוק והטבעי ביותר הוא להרעיף עליהם שפע, להעניק להם ככל יכולתו ולסייע להם. כאשר אנו ניגשים להתפלל ומבקשים את טובתנו, הקדוש ברוך הוא מביט אל האופן שבו אנו נוהגים בבניו ובבנותיו. כשאנו מראים לו שאנו אוהבים את אחינו, שאנו מחפשים את הטוב שבהם למרות השוני, אנו פותחים לרווחה את שערי השמים.

החברה שלנו זקוקה לשערי שמים פתוחים היום יותר מתמיד. אנו מוקפים באחים ואחיות נושאים משאות כבדים – משפחות המילואים הנושאות בעול המלחמה המתמשכת, פצועי המערכה בגוף ובנפש, משפחות שחייהן השתנו ללא היכר, חולים המתמודדים עם מחלות קשות, ואנשים רבים הנאבקים יום-יום על פרנסתם בזמנים קשים. לבורא עולם יש שפע אינסופי של בריאות, נחמה, שמחה וברכה להמטיר עלינו. המפתח לשפע הזה נמצא בידיים שלנו.

בתשעה באב הזה, לצד האבל על העבר, נבחר להתחזק באהבת כל אחינו. נביט זה על זה בעין טובה, נחפש את נקודות האור והזכויות של הזולת, ונזכור כי אם רק נושיט יד כנה ואוהבת איש לרעהו, מתוך ההבנה שכולנו בניו של אב אחד, נזכה שהקדוש ברוך הוא יושיט את ידו לכולנו, ירפא את שברינו, ויביא לנו את הגאולה השלמה והאמיתית.