זכות הקיום של המקדש

 

בית המקדש שאת חורבנו נציין ביום זה, הוקם וחרב שתי פעמים. בפעם הראשונה נבנה בית המקדש במאה התשיעית לפנה”ס על ידי שלמה המלך, וחרב במאה החמישית לפנה”ס. בית המקדש השני, שחסרו בו כמה מהפרטים העיקריים שהיו בבית המקדש הראשון, כמו ‘ארון הברית’ ששכן בקודש הקודשים, נבנה על ידי היהודים שעלו מבבל שבעים שנה לאחר חורבן קודמו, וחרב בשנת 70 לספירה.

עיקרו של המידע הקיים בידינו אודות חורבן בית המקדש, נוגע לחורבן בית המקדש השני. זאת מהסיבה הפשוטה שככל שאנו עוסקים בתקופה מאוחרת, כך השתמר בידינו תיאור רב יותר. התיאור אודות חורבן בית המקדש הראשון השתמר בעיקר בתנ”ך, בכתבי הנביאים, ושם אנו נחשפים לאחד הוויכוחים המסעירים של התקופה, וויכוח שקדם לחורבן בית המקדש ובמרכזו עמדה השאלה: האם ייתכן שבית המקדש, ביתו של אלוהים עלי-אדמות, ייחרב?!

את התשובה ההיסטורית לשאלה זו אנו יודעים. בית המקדש אכן נחרב. אך שורשיו של וויכוח סוער זה, יסודותיו האידאולוגיים, רלוונטיים גם לאחר שהוויכוח הוכרע, וגם לאחר שחלפו אלפי שנים מהכרעת הוויכוח.

בתקופה שקדמה לחורבן, מתועד העם בתנ”ך כמי שנגוע בשלושת החטאים החמורים ביותר ביהדות: רצח, עבודת אלילים וגילוי עריות. באחד מקטעי התוכחה שנשא הנביא ירמיהו בפני העם מופיעים הדברים הבאים:

למקרא הדברים הללו אנו נחשפים לתפיסה שכנראה רווחה בימים ההם, הטוענת כי בית המקדש, ביתו של אלוהים עלי-אדמות, מוגן מפני חורבן. הנורמות השליליות ? עושק, רצח, עבודת אלילים, גניבה, רצח וניאוף ? שרווחו בקרב העם לא יביאו לפגיעה במקדש.

תפיסה זו רווחה בקרב העמים עובדי האלילים. האלים, כך לטענתם, אינם מתעניינים בערכי מוסר וצדק. המיתולוגיות הרבות אינן עוסקות בערכים, אלא באינטרסים וצרכים של האלים. מדוע שאלוהים יחריב את ביתו כתוצאה משחיתות הפושה בעם? אחד החוקים שרווחו בעולם העתיק מכונה (ביוונית) ‘אסילום‘. חוק זה קבע כי המקדש הוא מקום מקלט לפושעים. אדם שרצח את חברו יכול היה להימלט אל המקדש ולהינצל מעונש. בתפיסה ממנה נבע חוק זה, הייתה שהמקדש הוא מקום שבו חוקי הצדק האנושיים אינם נוהגים. ביתו של האל הוא מעל לכל ערך אנושי.

אך היהדות נלחמה עם תפיסה זו, ואנו קוראים בספר שמות (כא, יד) חוק מפורש האומר: “וכי יזיד איש על רעהו להורגו בעורמה ? מעם מזבחי תיקחנו למות”. המנוסה אל המקדש והאחיזה בקרנות המזבח אינן מפקיעות את האדם מערכי המוסר והצדק. להיפך. קיומו של המקדש תלוי בכך שהנורמות החברתיות תואמות ערכים אלו. כאשר הנורמות עוותו, הוכיח הנביא את העם וקרא: “המערת פריצים היה הבית הזה?!”.

אם קיומו של המקדש תלוי בערכי המוסר והצדק, עלולה לבוא שעה שבה אין למקדש זכות קיום. כך אכן אירע, למרבה הצער, ובכך עלינו להתבונן ביום האבל הלאומי ? תשעה באב. זוהי הזדמנות שלנו להתבונן האם אנו מקיימים את הערכים שבזכותם יכול המקדש להתקיים. האבל אמור להוביל אותנו להתבוננות פנימית, לתיקון של נורמות חברתיות, להפנמה של ערכי מוסר. רק תהליך שכזה יעשה אותנו זכאים לכינון המקדש מחדש בירושלים.