ההכרה בבדידותו של הזולת היא הדרך לגאולה

תשעה באב – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

תשעה באב הוא, יום האבל הלאומי על חורבן בית המקדש. ביום זה עלו באש שני בתי המקדש, הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך, והשני שנבנה בימי שיבת ציון וחרב בשנת 70 לספירה. שני בתי המקדש עמדו באותו מקום – בהר המקודש, הר הבית בירושלים, ומאז שנחרבו נקבע יום אבל ותענית לזיכרון האסון הלאומי הכבד שהיכה בעם ישראל.

כשעוסקים בסיבות שהביאו לחורבן, אפשר לדבר על האירועים הפוליטיים. בחורבן הראשון היה זה יהויקים מלך יהודה, ולאחר מכן צדקיהו מלך יהודה, שמרדו באימפריה הבבלית. תוצאותיו של מרד זה היו חורבן ממלכת יהודה, גלות העם לבבל וחורבן בית המקדש. בחורבן השני היה זה 'המרד הגדול' של היהודים בארץ ישראל כנגד האימפריה הרומית, מרד שגם הוא הסתיים בחורבן ירושלים והמקדש, ברצח המוני ובהגלייה של מאות אלפי יהודים.

לצד הסיבות הפוליטיות, ניתן לעסוק גם בסיבות הרוחניות שדרדרו את מצבו הרוחני והמוסרי של העם עד לחורבן. על הרקע לחורבן הראשון אנו קוראים בספרי הנביאים. ישעיהו הוכיח את העם על עבודת אלילים, על שחיתות חברתית, על גילוי עריות ועל שפיכות דמים. ירמיהו שחי ממש בתקופת החורבן הוכיח גם הוא את העם על עבודת אלילים ועל שחיתות, והוסיף איום ממשי על חורבן ירושלים והמקדש. ירמיהו – שעל פי המסורת כתב גם את מגילת 'איכה' הנקראת בתשעה באב – פנה אל העם והוכיח אותו ללא מורא:

אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה"! כי אם היטב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם; אם עשו-תעשו משפט בין איש ובין רעהו; גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו; ודם נקי אל תשפכו במקום הזה; ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם – ושיכנתי אתכם במקום הזה…
הגנוב, רצוח, ונאוף, והישבע לשקר… ובאתם ועמדתם לפניי בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם "ניצלנו"?!… המערת פריצים היה הבית הזה?!
(ירמיהו ז, ד-יא)

המוסכמה העממית בירושלים באותם ימים הייתה שאדם יכול לעשות מעשי עוול ועושק, ולאחר מכן להתייצב בבית המקדש, להתפלל או להגיש קורבן, ו"לכפר" בכך על מעשיו. ירמיהו נאבק כנגד מוסכמה זו, מאבק שכמעט עלה לו בחייו – אך לא הצליח למנוע את האסון.

כאשר אנו קוראים בתשעה באב את מגילת 'איכה', ישנו מוטיב אחד הבולט במגילה: הבדידות. כותב המגילה מרבה לתאר את בדידותם של ירושלים ושל העם היהודי לאחר החורבן. כך פותחת המגילה:

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה? רבתי בגויים, שרתי במדינות – היתה למס! בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכול אוהביה; כול רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים.

היו בניי שוממים…

ייתכן שהשימוש בדימוי האלמנה הבודדה קשור לתוכחת ירמיהו על עושק האלמנות. בעת העתיקה, ולעיתים גם בימינו, אלמנה צעירה נקלעת למצוקות ולניצול והיא חשה נטולת הגנה. כאשר ירמיהו זעק "גר, יתום ואלמנה לא תעשוקו!" הוא דיבר על מציאות חברתית שעושק של אדם זר, של יתום ושל אלמנה בודדה – לא נחשב לפשע. העונש שהעם קיבל על עושק האלמנות היה שהעם כולו הפך ל"אלמנה" נטולת הגנה.

ומכאן גם צומחת התקווה. אם נפנים שמה שמוטל עליו הוא לשפר את יחסינו אל השכבות החלשות בחברה, לראות את מצוקת האחר, את בדידותו של הזולת, לפקוח עין טובה על הסובב – נזכה גם אנו שא-לוקים יביט עלינו בעין טובה ויביא לנו את הגאולה השלמה, ונזכה לראות בבניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.