שלח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
סיפורו של עם ישראל הצועד במדבר ארבעים שנה בדרכו אל הארץ המובטחת, הפך לסמל ודוגמא לעמים רבים ששאפו לעצמאות, הם שאבו ממנו כוח, ולמדו שלא לוותר על החלום. אך האמת היא, שהמסע הארוך הזה נולד מתוך אחת הטרגדיות האנושיות הגדולות שבתורה – חטא המרגלים.
שנה לאחר יציאת מצרים וקבלת התורה בהר סיני, התחיל העם לנוע לעבר ארץ ישראל. זה היה אמור להיות מסע קצר יחסית. אולם אז החל החשש לחלחל אל לב העם. השמועות על עמי כנען החזקים היושבים בארץ עוררו פחד גדול. מתוך כך עלתה הבקשה לשלוח מרגלים שייכנסו לארץ בחשאי, יבדקו את המציאות בשטח וישובו עם תמונת מצב מדויקת.
ארבעים יום הסתובבו המרגלים בארץ ישראל. כאשר שבו, עשרה מהם הביאו עמם רוח של ייאוש ופחד. הם תיארו ארץ בלתי אפשרית לכיבוש: ערים עצומות, אנשים ענקים, מלחמה אבודה מראש. עד שכל העם נשבר ובכה.
מולם עמדו שני אנשים בלבד – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הם ראו את אותם הדברים בדיוק, אך הגיעו למסקנה הפוכה לחלוטין. הם הזכירו לעם את יציאת מצרים, את קריעת ים סוף ואת כל הניסים שראו בעיניהם, וטענו בפשטות: אם הקב"ה הבטיח שניכנס לארץ – ניכנס אליה.
אולם העם בחר להקשיב לקולות הפחד.
באותו הלילה נגזרה הגזירה הנוראה: במקום מסע קצר של ימים בודדים, יהפוך המסע למסע ארוך של ארבעים שנה במדבר – שנה כנגד כל יום שבו תרו המרגלים את הארץ. דור שלם, שראה את כל הניסים הגדולים, ימות במדבר, ורק הבנים שנולדו שם, בלי אותן תפיסות מקובעות ופחדים פנימיים, יזכו להיכנס אל הארץ.
אלא שכאן מתעוררת שאלה יסודית שמעסיקה את המפרשים לאורך הדורות: מה היה כל כך חמור בדברי המרגלים? הרי לכאורה הם לא שיקרו. הם סיפרו את מה שראו בעיניהם. אכן היו שם ערים גדולות ואנשים חזקים. להיפך – אפשר לטעון שיהושע וכלב הם אלו שצבעו את המציאות בצבעים אופטימיים במיוחד, בעוד המרגלים רק תיארו עובדות.
השאלה הזאת מובילה אותנו אל אחת הסוגיות החשובות ביותר של העולם המודרני – שאלת האמת.
המשפט הרווח כיום הוא: "לכל אדם יש את האמת שלו". אלא שמשפט כזה יוצר פרדוקס עמוק. אם לכל אחד יש אמת אחרת, כיצד אפשר לקבוע מהי אמת? האם אמת היא רק תחושה אישית? בנוסף, האם די בכך שאדם אינו משקר במפורש, או שיש הבדל בין "לא לשקר" לבין "לדבר אמת"?
פוליטיקאי ידוע ניסח זאת פעם במשפט שהפך לסמל: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". לכאורה, מבחינה טכנית, הוא אולי לא שיקר. אבל האם זו אמת?
אנשים נוטים לזלזל בחשיבותה של אמת כיסוד שעליו נשען קיומו התקין של העולם. "מה כבר יקרה אם נשנה מעט?", "לא תמיד חייבים לומר את כל האמת". ואכן, חז"ל מלמדים שלעיתים מותר לשנות מפני דרכי שלום, כדי למנוע פגיעה באדם אחר. אך יחד עם זאת, התורה רואה בהרגל של אי אמירת אמת סכנה עמוקה לא רק לאדם הפרטי, אלא לחברה כולה. משום שהשקר , גם "שקר לבן" שנראה קטן וחסר משמעות , משנה בהדרגה את אישיותו של האדם, מטשטש את מצפונו, ומוביל בסופו של דבר את האדם והעולם למקומות נמוכים ושפלים.
נבחן זאת דרך המרגלים: התורה עצמה מספרת שכאשר המרגלים חזרו, הם פתחו בדברי אמת:
" וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ"
(במדבר יג, כז)
ורש"י מעיר שם הערה יסודית:
"כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו – אינו מתקיים בסופו".
המרגלים השתמשו באמת, אך לא בכל האמת, בשביל להוביל למסקנה מעוותת. הם לא שיקרו בעובדות, אלא הציגו את הדברים ב"מנגינה הנכונה". השקר אינו בהכרח המצאת מציאות, אלא הצגתה בצורה מטעה. גם שינוי ניסוח, השמטת פרט או הטיית טון יכולים להוביל למסקנה לא נכונה.
אמת אינה רק עובדה נכונה, אלא תמונה שלמה. מסיבה זו מסביר המהר"ל מפראג, המילה "אמת" כוללת את תחילת, אמצע וסוף האלפבי"ת, משום שאמת צריכה להיות נכונה בכל מצב ובכל זמן. וכדברי הסופר מארק טווין: "אם תאמר את האמת, לא תצטרך לזכור שום דבר".
מסופר על גנב מפורסם שבא לרב וביקש לקבל על עצמו משהו טוב אחד. הרב אמר לו: "קבל על עצמך שלא לשקר". לאחר זמן חזר הגנב ואמר שאינו מצליח עוד לגנוב. בכל פעם שחשב לבצע גניבה, הבין שאם ייתפס – לא יוכל לשקר. ומתוך כך נמנע מן החטא כולו.
סיפור זה ממחיש, כי בסופו של דבר, כל ערכי העולם נשענים על היכולת להיות נאמן לאמת מההתחלה ועד הסוף, ועל כך אמר רבי שלמה אבן גבירול – "האמת היא כבדה, ונושאיה מעטים". אך אותם אלו שבחרו לשאת אותה הם האנשים הגדולים באמת…
