פרשת שלח תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות קדושים
בפרשת 'שלח' אנו מגיעים לנקודת מפנה במסע בני ישראל ממצרים, דרך הר סיני, לארץ כנען. עד עתה המסע התנהל באופן יחסי על מי מנוחות ולפי התוכנית. עם ישראל חנה למרגלות הר סיני כשנה, ולאחר מכן יצא למסע שאמור להמשך מספר שבועות או חודשים. כאשר הגיעו אל מקום ששמו 'קדש' הם שלחו שנים עשר מרגלים לארץ כנען כדי לבחון את הארץ – "הטובה היא אם רעה". לאחר סיור שארך ארבעים יום, שבו המרגלים ובפיהם דיווח מדאיג:
עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם… לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו!
(במדבר יג, כח-לא)
מלבד שניים מן המרגלים, עשרה מהם היו מאוחדים בדעתם שאין לבני ישראל סיכוי לכבוש את ארץ כנען, והעם כולו הלך בעקבותיהם והתייאש. בני ישראל איבדו את האמונה בעזרתו של אלוקים וביקשו לחזור למצרים:
ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. ויילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם: …למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב? נשינו וטפינו יהיו לבז! הלוא טוב לנו שוב מצרימה!
(שם יד, א-ג)
כיצד ניתן להתמודד עם אנשים שאיבדו את האמון ואת התקווה? יהושע וכָּלֵב, שני המרגלים שלא היו בעצה הרעה הזו, ניסו לשכנע את העם שמדובר בהגזמה פראית, בחשש שווא – אך ללא הועיל. העם שקע בייאוש עמוק.
ואז התגלה אלוקים למשה עם "פיתרון" למצוקה. אלוקים הציע למשה לסיים את הסיפור ולהתחיל אותו מחדש:
ויאמר ה' אל משה: …אכנו בדֶבֶר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו
(שם שם, יא-יב)
משה לא קיבל את ההצעה והתחנן שאלוקים ימחל לעם על חוסר האמונה שלו: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך". ואכן, אלוקים סלח, אך עם זאת קבע כי העם אינו ראוי להיכנס לארץ כנען, ויש להמתין לדור הבא, דור שיהיה ראוי יותר מאבותיו.
אך לשם מה הציע אלוקים למשה "פיתרון" שאינו פותר דבר? מה הייתה המטרה של הצעה זו?
נראה כי המטרה הייתה שמשה יסרב. נעשה כאן מבחן למשה – האם הוא מנהיג שמתמסר אל העם ורוצה בטובתו, או שהוא מעדיף את טובת עצמו. ההצעה שהוצעה למשה הייתה שהוא יהפוך לאבי האומה החדשה שתבוא במקום עם ישראל. משה סירב ובכך יצר – או שמא חיזק – את דמותו כמנהיג האידאלי של העם. מעתה והלאה, כל מנהיג ייבחן לאורו של משה. מנהיג שיילך בדרכיו של משה, יגונן על העם ולא יתחשב באינטרסים האישיים שלו – הוא ורק הוא ייחשב למנהיג ראוי.
כאשר מדברים על תכונות של מנהיגות, מדברים לעיתים על כריזמה, על אומץ, אינטליגנציה רגשית ויכולת קבלת החלטות קשות. כל אלו הן תכונות שאכן דרושות למנהיג. אך לכל התכונות קודמת תכונה אחת קריטית בחשיבותה, הקובעת כמעט בוודאות הצלחה או כישלון. זוהי המסירות. מנהיג מסור עשוי להצליח. אך מנהיג שאינו מסור, גם אם הוא נראה כמצליח בתחילת דרכו, הופך במהרה למנהיג מסואב הדואג לאינטרסים האישיים שלו.
מסירות איננה תכונה מולדת. היא תכונה נרכשת. אנו מסוגלים להחליט להיות מסורים לזולת, למשפחתנו או לתלמידינו, ולעמוד בהחלטה זו. כל אחת ואחד מאיתנו נקרא ללכת בדרכו של משה, להציב את הצורך של הזולת, ובפרט של אלה שיש לנו אחריות כלפיהם, לפני האינטרס האישי, ובכך להיות מנהיג ראוי.
