הערכה עם שיקול דעת

פרשת שלח – תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'שלח', לאחר סיפור המרגלים שתרו את ארץ ישראל ושפטו את טיבה שיפוט שלילי, עד שהעם העדיף לשוב למצרים ולא להתקדם במסע לעבר הארץ המובטחת – אנו קוראים הלכה הנוגעת למקרה ייחודי של חטא קולקטיבי של העם בעבודה זרה, בעקבות הוראה שגויה של פוסקי ההלכה – ה'סנהדרין'. במקרה זה יש להביא קורבן מיוחד למקדש לכפר על החטא הציבורי, אך האנשים הפרטיים שחטאו בעקבות ההוראה השגויה אינם נדרשים להביא קורבן אישי לכפר על מעשיהם. כך מתואר המקרה בתורה:

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דיבר ה' אל משה, את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה, מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם – והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה…
(במדבר טו, כב-כד)

את התיאור "ולא תעשו את כל המצוות האלה" פירשו הפרשנים, על פי מדרשי חז"ל, כחטא של עבודה זרה, שכן קשה לדמיין מקרה שהעם כולו לא עשה שום מצווה. מאידך, חטא עבודה זרה נחשב ככפירה בכל המצוות, שכן עבודת אלילים שומטת את הבסיס לאמונה בתורה ולקיום המצוות. במצב כזה, מוטלת חובה להביא קורבן מיוחד שיכפר על החטא.

אם קראתם היטב את הפסוקים המצוטטים לעיל, וודאי הבחנתם בביטוי הייחודי "עיני העדה". כינוי זה מכוון לפוסקי ההלכה, חברי ה'סנהדרין' שפעלו בעבר הרחוק, עד לפני כ-1700 שנה. מה פשר הכינוי "עיני העדה"? רש"י פירש שכינוי זה מתייחס אל "הזקנים שהם מאירי עיני העם" ובדומה לכך כתבו פרשנים נוספים. חכמי התורה אינם משמשים בתפקיד פרקטי של פסיקת הלכה, אלא מתפקדים כמנהיגי העם, המאירים לפני העם את הדרך הראויה. כינוי זה מבטא יחס של הערכה עמוקה כלפי חכמי התורה ופוסקי ההלכה, אשר נמשלים לעיניים שמדריכות את האדם להיכן יפנה.

אך למרבה ההפתעה, כינוי ייחודי זה נאמר דווקא בחוק העוסק במקרה מצער שחכמי התורה הורו הוראה שגויה שגרמה לאנשים רבים לחטוא בחטא כה חמור כעבודה זרה. האם זהו המקום להצביע עליהם כ"עיני העדה"? לשם כך נעיין בהלכה שלימדו חז"ל בקשר לחוק זה.

התלמוד הבבלי דן בחוק זה וכותב כי לא בכל מקרה הוא חל. המקרה שבו אדם ציית להוראה שגויה והאחריות מוטלת על הפוסק ולא על האדם שפעל לפי הפסיקה, הוא דווקא כאשר הפוסק לא טעה לחלוטין והתיר לעבוד עבודה זרה, אלא רק כאשר הפוסק התיר מעשה מסוים מתוך הבנה שגויה שמדובר במעשה מותר.

אילו הורו חברי ה'סנהדרין' שמותר לעבוד עבודה זרה באופן גורף – האדם איננו יכול לסמוך על הוראתם. כל אדם נדרש לשקול בעצמו האם הוראה מופרכת שכזו היא אפשרית, ואם החליט לציית לפסיקה השגויה – האחריות מוטלת עליו (בבלי, מסכת הוריות דף ג).

במילים אחרות: האדם נקרא לציית לחכמי התורה מתוך הערכה עמוקה לתפקידם הלאומי כ"עיני העדה", ויחד עם זאת לא לאבד את שיקול דעתו האישי אלא לבחון האם ההוראה שהם נתנו עומדת במתחם הסבירות התורני-מוסרי. פסיקה שגויה היא דבר אנושי, אך פסיקה שגויה-בעליל צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל אדם.

לצערנו, לא אחת אנו שומעים על מורים "רוחניים" למיניהם אשר לוכדים ברשתם גברים ונשים ודורשים מהם ציות מלא גם כאשר ההוראה הניתנת חוצה את הגבול שבין המותר לאסור ובין הראוי למגונה. מקרים כאלו מעוררים בלבול – האם עלינו לציית או להפעיל שיקול דעת? האם הפעלת שיקול דעת עצמאי אינה פוגעת בכבודו של המורה?

תשובתה של התורה מבקשת לאזן בין הערכה עמוקה לחכמי התורה ובין שמירה על שיקול דעת עצמאי. חכמים מסוגלים לטעות – ובכך עוסקת פרשה זו. עובדה זו אינה מורידה מערכם של החכמים שהם, בסופו של דבר, בני אדם. עלינו להעריך את החכמים ולראות בהם "עיני העדה". ועם זאת, לא לאבד את שיקול הדעת העצמאי ואת המצפן המוסרי האישי.