פרשת שלח- תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'שלח' מספרת את סיפור שליחת המרגלים על ידי משה רבינו ואת התוצאות העגומות של שליחות זו. המרגלים, שנים עשר אנשים נכבדים, נשלחו אל ארץ כנען – הלוא היא ארץ ישראל – כאשר בני ישראל היו במדבר בדרכם אל הארץ. מטרת שליחותם הייתה לתור את הארץ ולראות את טיבה ואיכותה, כמו גם את טיבם של יושבי הארץ. כאשר שבו המרגלים משליחותם, בחרו עשרה מהם לייאש את העם על ידי סיפורים מהלכי אימים אודות גבורתם של יושבי הארץ. רק שניים מן החבורה – יהושע וכָּלֵב – דבקו בגישה האופטימית והמאמינה "עָלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". העם שהאמין לעשרת המרגלים, נפל לייאוש ולבכי, וכתוצאה מכך קבע א-לוקים כי העם אינו ראוי להיכנס אל הארץ כאשר אין בליבו אמונה. בני ישראל התעכבו במדבר שלושים ותשע שנים נוספות עד שכל אותו הדור הלך לעולמו, ורק הדור הבא, דור הבנים, זכה להיכנס אל הארץ.
כאשר קוראים את הסיפור בדקדקנות, מגלים כי הפועל "לתור" חוזר בו מספר רב של פעמים:
"ויתורו את ארץ כנען… לתור את הארץ… לתור את ארץ כנען… ויתורו את הארץ… וישובו מתור הארץ… הארץ אשר תרו אותה… הארץ אשר עברנו בה לתור אותה…". גם הפועל "לראות" חוזר בסיפור מספר פעמים: "וראיתם את הארץ… ויראום את פרי הארץ… ילידי הענק ראינו שם… וכל העם אשר ראינו בתוכה… ושם ראינו את הנפילים…"
(במדבר יג).
חזרה זו מלמדת כי הבנת הסיפור טמונה בירידה לעומקם של ביטויים אלו. באופן מפתיע, בסופה של הפרשה מופיע נושא אחר, לכאורה – מצוות ציצית, כאשר במצווה זו אנו פוגשים שוב את הפועלים הללו:
"והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם… למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי…"
(במדבר טו, לט-מ).
אם נתבונן נבחין כי הראִייה בפרשת הציצית מובילה לזיכרון של מצוות ה'. בכך היא שונה מראִיית המרגלים את הארץ שהובילה לאובדן אמונה, ייאוש ודכדוך. רבי יהודה אריה לייב אלתר, רבם של חסידי גור בפולין במאה ה-19, עמד על כך בספרו 'שפת אמת'. ראִייה, כותב בעל 'שפת אמת', מבטאת קשר בין האדם למה שמחוצה לו. היא מעשה חיצוני. זיכרון לעומת זאת הוא תנועה פנימית שבה האדם מתבונן בתוך עצמו ודולה מזכרונו ערכים, תיאורים ועובדות.
המרגלים בחרו לתור את הארץ ולראות אותה, אך הם לא כיוונו את עצמם להיזכרות ולהתבוננות פנימית. הם הושפעו מן החיצוניות, ממה שנראה על פני השטח, ולא התעמקו בזיכרון הפנימי שלהם שהיה מוביל אותם לאמונה וביטחון בא-לוקים. כאשר הראִייה החיצונית שלטה בהם, הם נפלו לייאוש. אילו הם היו הולכים אחר הזיכרון במקום ללכת רק אחר הראִייה, הם היו אוזרים אומץ ובוטחים בא-לוקים שיוביל אותם כפי שהוביל אותם עד כה.
הבחירה האם ללכת אחר הראִייה או אחר הזיכרון, להיגרר אחר השפעה חיצונית או להעמיק בעקבות התבוננות פנימית – נתונה בידיו של האדם. האתגר הזה הונח לפתחו של האדם עוד משחר האנושות, אך בדורנו האתגר כבד שבעתיים. ההשפעות החיצוניות חודרות כל מעטה הגנה שאנו מציבים. אפילו התכנים השיווקיים שאנו נחשפים אליהם מותאמים עבורנו על ידי אלגוריתמים מורכבים המנתחים את ההרגלים והנטיות שלנו. כדי לעסוק בהיזכרות, בהתבוננות פנימית, להקשיב לקולו של הזיכרון הפנימי – זה הקורא לנו להשקיע בערכים, ביהדות, במוסר ובמשפחה – ולתת לו להנחות אותנו, דרוש אומץ ורצון כנה.
אין לנו ברירה. אם אנו רוצים לחיות חיים ראויים, איכותיים ומאושרים – עלינו לחשוב כמה וכיצד אנו מושפעים מהראִייה החיצונית, ולחדול מכך. ומהי הדרך שבה נצליח להקשיב לזיכרון הפנימי שלנו שינחה אותנו.
