פרשת שלח – תשפ"ה
הרב בגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת שלח, מסופר על תריסר המרגלים שעלו לתור את הארץ.
משה נותן להם, רגע לפני היציאה, הדרכה במילה אחת:
"וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם"
(במדבר י"ג)
אל תפחדו מכלום. תאמינו שהארץ מובטחת לכם, תאמינו בעצמכם, ותהיו חזקים.
בפועל, המרגלים, כשנכנסו פנימה, לא כך הם ביצעו את השליחות. משום מה הם התעקשו להימדד ליד גובה ארבעת הענקים, (אנשים גבוהים במיוחד שהתגוררו בחברון) ולהיכנס לחרדה.
בהמשך, הם קטפו פירות גדולים והביאו אותם למדבר במבצע לוגיסטי שמפורט בפרשה, כדי להראות לעם שהטבע שם יוצא דופן וחריג.
בקול נכאים הם סיפרו לעם שגעה בבכי:
"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
(במדבר יג לג)
התורה מספרת על הוויכוח שניטש אז בין עשרת המרגלים הפסימיים לבין יהושע וכלב, שני המרגלים האופטימיים.
יהושע וכלב אומרים:
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"
ושאר המרגלים:
"אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"
על מה הם רבו?
האם היה זה וויכוח על מציאות, מי יותר חזק? וודאי שלא.
זה עם שיצא ממצרים, שנבקע לו הים, ושקיבל משמים את התורה. זה עם שקיבל יום יום "מן" מלמעלה חוץ משבת. זה דור שלא חווה הסתר אלא אדרבה, אלוקים היה מתגלה לו באופן החי והמוחשי ביותר. הם ידעו שהקב"ה הוא "בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". אבל היה חסר להם אמונה בעצמם. אמונה שהם תמיד יהיו ראויים לטוב הזה.
עשרת המרגלים ראו את הממדים הנדיבים של הפירות ואת הגבורה הנדירה של הילידים, כי זה מה שבחרו לראות. הם הסיקו מכך שהארץ היא על טבעית, ורק הטובים והחזקים שורדים בה. התזה שפיתחו המרגלים הייתה כזו: התרגלנו לקרבת אלוקים בדרגה הכי גבוהה שקיימת. ומשכך, על כך טעות שלנו, נשלם ומיד. כי עם שהוא כה קרוב לאלוקים, נדרשת ממנו אחריות ורצינות עשרים וארבע שבע, וזה קשה, וזה בלתי אפשרי.
כשחזרו, הם סיפרו בקול נהי על תהלוכות ההלוויות שראו בארץ הזו תכופות, מה שמלמד אותנו שהיא:
"אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"
(שם)
כלומר: זו ארץ שמי שלא מושלם בה, לא שורד. ולכן עדיף לנו לשוב למצרים.
לעומתם משיבים כלב ויהושע: אלוקים איתנו, ואנחנו חזקים, ונעלה לארץ ויהיה נפלא! רק נאמין בעצמנו וביכולותינו.
"אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ… וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם… וַה' אִתָּנוּ"
רבי צדוק מלובלין, איש ההגות והמחשבה, מאדמור"י פולין וגדולי התורה שבה, כותב בספרו (צדקת הצדיק)
"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו".
מה זה "להאמין בעצמו"?
אדם שיודע שהוא שליח אלוקים לייצר אור וטוב עלי אדמות, הוא מאמין בעצמו שהוא יכול ומסוגל, ושאין כל סיבה שייכשל. כי אם אלוקים לא היה מאמין בו, הוא לא היה ממנה אותו לשליח.
אדם שמאמין שהוא לא איזה ייצור מיותר שעסוק רק בהישרדות ובחיפוש אחרי הנאות וסיפוקים, אלא הוא "חלק אלוקי ממעל" שאלוקים הביא אותו לעולם הזה כי הוא מאמין ביכולותיו להרבות טוב ולהאיר עולמות, הרי הוא אדם חיוני, שמח ועסוק. הוא מהווה מגדל אור למשפחתו ולסביבתו.
המרגלים לא האמינו בעצמם. הם לא האמינו בייחודיותו של עם ישראל, והטרגדיה הייתה שהם הצליחו לסחוף את כל העם, ועל כך שילמנו ביוקר.
והיום, כשישראל ניצבת מול אתגרים גדולים – המסר "תאמינו בעצמכם" רלוונטי מתמיד.
אנחנו לא חגבים. אנחנו עם חזק ובעל שליחות. אם ה' מאמין בנו – גם אנחנו יכולים להאמין בעצמנו.
באמונה, באחדות ובאומץ – ננצח.
