ביקורת עצמית או תבוסתנות ?

לאחר הסיפור הארוך של "המרגלים" – אותם נציגי העם שנשלחו לתור את הארץ ועשרה מהם הוציאו דיבת הארץ – אנו מגיעים למצוות 'ציצית': המצווה לקשור את חוטי הציצית על בגד שיש בו ארבע פינות.

מצווה זו היא אחת המצוות המיוחדות בתורה שמטרתן כתובה בבירור ובאופן שבלתי אפשרי להתעלם ממנו:

"וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם!
למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותיי, והייתם קדושים לא-לוקיכם."

(במדבר טו, לט-מ)

המטרה היא אם כן, לזכור את המצוות ולעשותן. הציצית מהווה תזכורת תמידית לאורח החיים היהודי ואינה מאפשרת לנו לשכוח את המחויבות שלנו לפעול במציאות כיחידים וכלאום למען המטרות והערכים הנעלים של היהדות.

בהקשר זה, אנו פונים לעיין בדבריו של אחד המנהיגים הרוחניים של יהדות מזרח אירופה בתחילת המאה ה-20, הרב מאיר שמחה הכהן (ליטא 1843 – לטביה 1926). בספרו הפרשני על התורה 'משך חכמה' נחבאים קטעי הגות מעמיקים שאחד מהם מופיע בפרשתנו, פרשת 'שלח', ביחס למצוות הציצית.

מה פשר המטרה "והייתם קדושים לאלוקיכם"? בעל 'משך חכמה' מסביר זאת כך: כל מה שאנו, בני האדם, מסוגלים לומר על א-לוקים, בורא העולם – שהוא אבסולוטי ומושלם. היה ניתן לצפות כי המציאות אותה הוא ברא תהיה גם היא מושלמת. אולם אנו מביטים סביבנו ואל תוך עצמנו ומגלים כי המציאות רחוקה מן השלמות. המציאות האנושית כוללת גם טומאה וחטא, עוול וטעויות. את ההסבר לפער שבין בורא העולם ובין העולם שהוא ברא ניתן להסביר על פי הפסוק מספר תהילים (קטו, טז): "השמים – שמים לה'; והארץ – נתן לבני אדם". אלוקים ברא מציאות שאיננה מושלמת מפני שהוא נתן לבני אדם לשלוט בה ולקבוע האם היא תשקף את הערכים האלוקיים ובכך תהיה מושלמת, או, חלילה, להיפך.

האופן שבו נקרא האדם לשקף במציאות את ערכי הנצח, מדגיש בעל 'משך חכמה', איננו באמצעות ניתוק, פרישה מן העולם והתמקדות ברוחניות כשלעצמה. אדרבה, אם האדם חי בתוך המציאות את החיים הנכונים, הרי שהמציאות עצמה מתקדשת ומתברכת.

תיאור זה של המציאות ביחס לבורא, הרי הוא כבגד המסתיר ומכסה את הגוף. כאשר אנו מביטים על הטבע הוא מסתיר ומכסה את קיומו של אלוקים. מגמת היהדות היא הדרכת האדם כיצד לגלות ולחשוף את אלוקים בתוך המציאות, זאת על ידי חיים ערכיים וקיום מצוות.

לא במקרה התזכורת התמידית לאור החיים היהודי היא באמצעות בגד – הציצית, שבשוליו חוטים שאינם ארוגים יחד עם הבגד. זהו ציור מוחשי של מציאות שאיננה שלמה, שאנו נדרשים לפעול בה ולתקן אותה – "והייתם קדושים לאלוקיכם!"

הקשרים הלשוניים ההדוקים שבין פרשת הציצית ובין סיפור המרגלים, מרמזים כי המרגלים כשלו בהבנה הזו. הם ראו את הבעיות הקיימות בארץ כנען (שמה הקדום של ישראל) ובמקום להבין שחסרונות אלו מהווים הזמנה לתיקון, וכי האתגרים העומדים בפניהם הם שער לקיומה של מציאות מתוקנת ומבורכת, השתלט עליהם רגש הייאוש והחידלון. מצוות הציצית קוראת לנו לא ליפול בטעות זו, אלא לזכור כי התפקיד לתקן מוטל עלינו.