פרשת נשא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, והיא כוללת 176 פסוקים. אולם מה שמייחד את הפרשה אינו רק אורכה, אלא דווקא חלק מסוים ומפתיע בתוכה. מיד לאחר ברכת הכהנים – הברכה בה הם מברכים את העם בשלום, חסד ושמירה אלוקית, התורה מתארת בהרחבה את הקרבנות שהקריבו שנים עשר נשיאי שבטי ישראל בעת חנוכת המזבח במדבר.
התיאור הזה תופס חלק נכבד מן הפרשה: 78 פסוקים, כמעט מחצית ממנה. אך מה שמפליא במיוחד הוא שהתורה חוזרת מילה במילה, ללא שינוי כמעט, על תיאור הקרבן של כל נשיא ונשיא.
תורת ישראל מדויקת היא עד למאוד, ואין אות, תג או טעם שאינם באים בחשבון, בשל כך ההשתאות היא מרובה, מדוע מאריכה התורה וחוזרת פעם אחר פעם על אותם המילים, הלא יכלו לומר את שמות כל הנשיאים ולתאר את הקרבן שהביאו כולם, הלא דבר הוא.
על כך כתב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מפרשני התורה הידועים מן המאה ה-16 :
"אחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, היינו ברכת כהנים, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז גם כן השלום, כי מטעם זה נאמר כבר בנשיא הראשון 'וקרבנו' – כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לומר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא, שלא יתנשא לומר אני אמלוך והגאוה סיבה לכל ריב ולכל נגע. ואמרו במדרש (שמות רבה טו, ו), שכל שנים עשר שבטים אלו נמשלו לשנים עשר מזלות שהולכים כמי שהולך בסולם לאחוריו, שכל אחד סובר אני ראשון. ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל שנים עשר נשיאים, כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו, וכל זה סיבת השלום"
(כלי יקר במדבר ז יב)
לדבריו, התורה מבקשת למנוע תחרות סמויה. אמנם הנשיאים היו נבחרי העם ומנהיגיו, אנשי מעלה מבחינה רוחנית ואישיותית, אך גם אנשים גדולים עלולים לחוש צורך בהכרה נ ברגעים חגיגיים וציבוריים. לכן התורה מקפידה על כך שכל אחד מהם יזכה לאותו מקום, לאותו תיאור, ולאותה חשיבות בדיוק.
בעולם של אמת רוחנית, מחשבות של עליונות, קנאה או תחרות אינן אמורות לתפוס מקום. בעיני הבורא כל בני האדם שווים בערכם וכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מן הבריאה. משום כך, דווקא באירוע כה מרכזי וציבורי, היה חשוב להשרות אווירה של שלום ואחדות, ולא לאפשר מקום למאבקי יוקרה סמויים. לכן התורה חוזרת ומתארת בפירוט את קרבנו של כל נשיא ונשיא, כדי להדגיש שאיש מהם לא היה חשוב יותר מחברו, ושלא היה יתרון לאחד על פני האחר.
אלא שהסבר זה עדיין מותיר שאלה פתוחה. אם המטרה הייתה להעניק מקום שווה לכל נשיא, ניתן היה להזכיר את שמותיהם ולאחר מכן לציין שכולם הביאו את אותו הקרבן. מדוע, אם כן, החזרה המלאה והמפורטת? כאן נכנסת תובנה עמוקה נוספת.
האדמו"ר מסלונים, בעל הספר "נתיבות שלום", מתעכב על פסוק החוזר שוב ושוב בתיאור הקרבנות:
"אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה"
הוא שואל מדוע מופיע המספר חמש פעמים רבות כל כך, ומסביר שהדבר רומז לחמשת החושים של האדם – ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש – שבאמצעותם האדם חווה ומפרש את העולם.
כל אדם רואה את המציאות דרך עולמו הפנימי. שני אנשים עשויים לראות את אותו אירוע בדיוק – אך אחד יראה בו תקווה והשני יראה בו איום. אדם אחד ישמע ביקורת כהזדמנות לצמיחה, ואחר ישמע בה דחייה ועלבון. אותו ריח, אותו טעם ואותה חוויה, יכולים להתפרש באופן שונה לחלוטין אצל אנשים שונים.
לפי רעיון זה, גם אם הקרבנות נראו זהים מבחינה חיצונית, המשמעות הפנימית שלהם הייתה שונה לחלוטין. בעולם היהודי, פעולה רוחנית שעושים כמה אנשים, אף שכלפי חוץ היא נראית אותו דבר, אין זו רק פעולה טקסית, אלא ביטוי לעולמו הפנימי של האדם ולכוונה שהוא מביא עמו.
לכן, אף שהתורה משתמשת באותן מילים בדיוק, אין כאן חזרה אמיתית. הקרבן של נשיא אחד איננו זהה לקרבן של חברו, משום שכל אחד מהם הביא אל המעשה עולם פנימי אחר, מחשבות אחרות, רגשות אחרים, ותודעה רוחנית ייחודית.
המסר הזה רלוונטי מאוד גם לחיים המודרניים. לעיתים נדמה שאנשים חיים בשגרה דומה: עובדים, מתפללים, מקימים משפחה, עושים מעשים טובים. מבחוץ הכול נראה כמעט זהה. אך התורה מבקשת להזכיר לנו שהמשמעות האמיתית של מעשה איננה רק במה שנראה לעין, אלא במה שמתרחש בלבו של האדם. אותה פעולה בדיוק יכולה להיות טכנית וריקה, או מלאה עומק, כוונה ומשמעות.
זהו אחד המסרים העמוקים ביותר של פרשת נשא: בני אדם יכולים לבצע את אותם המעשים כלפי חוץ, אך איש מהם איננו זהה באמת לחברו. לכל אדם עולם פנימי משלו, דרך ייחודית לחשוב, להרגיש ולפעול, וזווית ראייה שאין לאיש אחר. כאשר מפנימים רעיון זה, גם המעשים היומיומיים מקבלים משמעות חדשה.
על האדם להבין כי הייחודיות שלו איננה מקרית, אלא מורכבת ממכלול התכונות והבחירות שמעצבות רק אותו. משום כך, יש אחריות אישית עמוקה לכל אחד למלא את תפקידו בעולם, גם כאשר נדמה לו שאחרים עושים בדיוק את אותו הדבר. כי אכן אנחנו עם אחד, אך כל אחד הוא מיוחד.
