פרשת נשא – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמרומות הקדושים
אחד הנושאים הנידונים בפרשת השבוע 'נשוא', נראה די זר לאדם בן ימינו שפוגש בו לראשונה: פרשת סוטה. התורה מתארת מצב שבו אדם חושד באשתו שבגדה בו ומקיימת מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר. הסכסוך בין בני הזוג אינו נרגע, ולתורה יש פיתרון מפתיע כיצד להרגיע את הרוחות: יבואו שני בני הזוג אל המקדש, שם יבררו את החשד באמצעי מיוחד, על ידי כתיבת טקסט מן התורה שבו הכוהן משביע את האישה שלא בגדה בבעלה. לאחר מכן יטול הכוהן את פיסת הקלף שעליו כתב וימחוק את הטקסט אל מים מקודשים והאישה תשתה את המים – אם החשד היה מוצדק והיא אכן בגדה בבעלה, המים יזיקו לבריאותה, אך אם בעלה חשד בה לחינם, האישה תתברך ממים אלו.
בכנות, קשה להבין כיצד שתיית המים עשוייה לגרום לנזק או לברכה לאישה זו. כבר הרמב"ן, מגדולי פרשני המקרא במאה ה-13 כתב על טקס זה את הדברים הבאים: "אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס מלבד העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום." במילים אחרות, מדובר בטקס על-טבעי שאיננו מתיימרים להבין כיצד הוא פועל.
יש להודות כי בתרבות שאנו חיים בה אנו עשויים להתקשות בקריאת תיאור שכזה. אולי אנו מסוגלים להבין כי בתרבות של העת העתיקה, שבה גורל האישה היה נתון בדרך-כלל בידיו של הגבר, טקס זה נועד בעצם להגן על האישה מזעמו של הגבר החשדן.
חכמי ישראל הבחינו בפרט אחד שאולי חמק מעיניכם בתיאור הקצר שקראתם זה עתה. הכוהן מוחק טקסט אל תוך המים, אך בטקסט הזה מופיע שם השם המפורש של א-לוקים, וגם הוא נמחק! בדרך-כלל, מחיקת שמו המקודש של א-לוקים אסורה באיסור חמור. זהו מעשה המביע זלזול, חלילה, בא-לוקים. אך כאן מוטל על הכוהן למחוק את שמו של א-לוקים. מדוע?
"תני [=למד] רבי ישמעאל: גדול השלום, שהשם הגדול שנכתב בקדושה – אמר הקדוש ברוך הוא שיימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו"
(ויקרא רבה פרשה ט)
השלום שבין איש לאשתו, היחסים הזוגיים התקינים, חשובים כל כך עד שלמענם הותר למחוק את שמו של א-לוקים. זוהי אמירה סמלית שבאה להמחיש לבני הזוג המתוחים, ואולי דווקא לבעל החשדן והקפדן, את הערך החשוב של הזוגיות הבריאה, זו שהחשדנות והקנאה אינה שולטים בה, אלא אווירה של פיוס והשלמה, קירבה רגשית ואהבה, שוררת בין בני הזוג.
בהמשך הפרשה אנו קוראים על הנזיר – אדם שמבקש להתעלות מבחינה רוחנית ונודר לפרוש משתיית יין למשך תקופה קצובה. מדובר בתקופה שבה האדם מנסה להגיע לאיזון רוחני מול יצריו. אחד מפרשני המקרא, רלב"ג (רבי לוי בן גרשום, פילוסוף ואסטרונום, המאה ה-14, דרום צרפת), כותב על מצוות הנזירות שהיא המשך ישיר לפרשת הסוטה: אם בפרשת הסוטה נעשה ניסיון להביא את בני הזוג לנהל יחסים תקינים, הרי שבפרשת הנזיר מדובר על שלום פנימי. האדם שהתנהל בסכסוך פנימי בין תשוקות לערכים, מוצא את הדרך להגיע לידי איזון וחיים שלווים באמצעות הנזירות הזמנית.
לאחר מכן אנו פוגשים במצוות 'ברכת כוהנים' שבה הכוהנים מברכים את עם ישראל, מצווה המתקיימת עד ימינו, בארץ ישראל מידי יום; ובארצות אחרות בחגים ובמועדים. שיאה של ברכת הכוהנים הוא המשפט: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". כאן מדובר על השלום הלאומי – הכוהנים מברכים את העם כולו שיחיה בשלום, שהגוונים השונים של העם יהפכו לתמונה רבגונית מרהיבה ולא יהיו מקור למתח, לסכסוכים ולפילוגים.
השלום מתפשט במעגלים. אדם שחי בשלום עם ערכיו ותשוקותיו, בתוכו פנימה, יכול לנהל מערכת יחסים זוגית בריאה, ולהשפיע גם על המעגל הרחב, הלאומי, שיתנהל גם הוא לאור ערך השלום ומתוך שאיפה להרמוניה בין הזרמים השונים שבעם.
