"לך אכול בשמחה"- יום הכיפורים

יום כיפורים תשפ"ז

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אנו באים בשעריו של היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי – יום הכיפורים. זהו יום בו עם ישראל פותח את הלב לטהרה, למחילה ולתשובה. ובכל זאת, לגודל מעלתו ועוצמתו, הוא עשוי לעיתים להיתפס כיום מאיים. אם נשאל אנשים מה הם מרגישים כאשר הם חושבים על יום הכיפורים, נשמע על פחד. אלא שהאמת המפתיעה היא שהרגש העמוק שמאפיין את היום הזה, ואולי דווקא אותו אנו מתבקשים לעורר בתוכנו, הוא שמחה וכיסופים.

את השמחה הזאת אנו פוגשים כבר בערב יום הכיפורים, באחת המצוות יוצאות הדופן ביותר בלוח השנה היהודי: מצוות האכילה והסעודה החגיגית של ערב יום הכיפורים.

אך כאן מתעוררת תמיהה גדולה: כיצד ייתכן שדווקא בערב היום הגדול והנורא, היום שבו עומד האדם לפני בוראו ובו נחתם גזר דינו לשנה הקרובה, מצווים אנו להרבות באכילה ובשמחה? לכאורה, זהו הזמן שבו הדאגה אמורה להיות הגדולה ביותר. האדם יודע שהוא עומד להיכנס ליום של צום, תפילות וחשבון נפש, ובוודאי לא זה הזמן שהיה עולה על דעתנו לערוך סעודה חגיגית.

התמיהה מתחזקת עוד יותר כאשר אנו מגלים בדברי חז"ל שמעלת האכילה של היום התשיעי בחודש תשרי, ערב יום הכיפורים, גדולה במובן מסוים אפילו מן הצום של היום העשירי, הוא יום הכיפורים עצמו. וכפי שנאמר:

"כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
(גמרא יומא פא, ב)

כלומר, באכילה של יום התשיעי יש מעלה כה גדולה, שנחשב לאדם כאילו הוא מתענה יומיים רצופים. כיצד זה יתכן?

התשובה לכך היא כפי שכותב רבינו יונה בספרו היסודי העוסק בהלכות התשובה:

"ואם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, ידאג לעונו ויכסוף ויחכה להגיע ליום הכפורים למען יתרצה אל השם יתברך, כי רצונו חיי הנפש והגוף וחיי כל נוצר, כמו שנאמר (תהלים ל, ו): "חיים ברצונו". ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הקובע סעודה בערב יום הכפורים כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו".
(שערי תשובה שער ד אות ח)

אדם שיודע שניתנה לו הזדמנות להסיר מעליו את משא העבר ולחדש את הקשר עם בוראו, עליו לחוש שמחה עמוקה, על יכולתו לתקן ולהיטהר. את השמחה הזאת קשה לבטא ביום הכיפורים עצמו, שהוא יום של צום, תפילה וחשבון נפש, ולכן היא מתגלה דווקא בערב יום הכיפורים.  אנו שמחים שהגיע היום שבו ניתנה לנו האפשרות לכפר על מעשינו ולפתוח דף חדש.

רעיון זה עולה בקנה אחד עם דברי הפסוק הנאמר בחלק מהקהילות בשעה שמסתובבים עם ספרי התורה בבית הכנסת, לאחר תפילת 'כל נדרי':

"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
(תהלים צז, יא)

ברגעים הראשונים של היום הקדוש, לאחר תפילת "כל נדרי", כאשר ספרי התורה יוצאים מן ההיכל והמתפללים עומדים כשפניהם מופנות אל התורה, אנו מזכירים את המילים "ולישרי לב שמחה". לכאורה, אילו ביקשנו לתאר את יום הכיפורים, היינו מצפים למילים של יראה, תשובה, סליחה וכפרה. והנה, דווקא בפתיחתו של היום, אנו מעוררים את רגש השמחה.

אלא שזו אחת הנקודות העמוקות ביותר של עבודת יום הכיפורים, בו מתבקש מן האדם ליישר את ליבו, לא רק להתוודות על מה שעשה, אלא להסיר את העקמומיות שנוצרה בתוכו במהלך השנה ולחזור אל המקום הישר והאמיתי שלו. וכאשר הלב נעשה ישר, השמחה אינה צריכה להגיע מבחוץ. היא מתגלה מאליה, וכפי שאמר רבי נחמן מברסלב: "השמחה היא בלב, ומי שהלב שלו עקום אינו יכול לשמוח".

מהי אותה שמחת הלב, וכיצד מיישרים אותו?

התשובה טמונה בציפייה של האדם לנקות את עצמו מן החטאים ולהתקרב מחדש אל המקורות. לא להמשיך ולהתעסק בחשבונות, בהגדרות ובכל מה שהרחיק אותו מעצמו ומבוראו, אלא פשוט לשמוח בזכות להיות יהודי, בהזדמנות הנפלאה שניתנה לו להתנקות מכל הלכלוך והרפש שדבק בו במהלך השנה ולהתחיל דף חדש. כאשר האדם מיישר את ליבו ומכין את עצמו להיות כלי ראוי לקבל את קדושת היום, הוא חש שמחה פשוטה וטהורה, שמחה שחודרת אל מעמקי הלב.

יום הכיפורים נותן לאדם את האפשרות לעשות את אותה תנועה פנימית – לחזור מן העקמומיות אל הישרות, מן הכבדות אל החירות, ומן הריחוק אל הקשר. ואז הוא מגלה שהשמחה שאותה חיפש כל השנה לא הייתה רחוקה ממנו. היא הייתה מונחת עמוק בלב, והמתינה שהוא רק יפנה לה מקום.