הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
אחד המנהגים המיוחדים לעם ישראל הוא "קידוש החודש". מדי חודש בשבת האחרונה של אותו חודש הנקראת "שבת מברכים", אנו עומדים ומברכים את החודש הבא, מכריזים עליו ומתכוננים לקראתו. יש בכך ביטוי למקומו המיוחד של עם ישראל בקביעת זמני הקדושה.
אולם יש חודש אחד בשנה שאותו איננו מברכים: חודש תשרי, בו חל ראש השנה, שהוא המועד היחיד בלוח היהודי שחל בתחילת החודש, זמן לידת הלבנה המסמלת את עם ישראל המתחדש תמיד.
דווקא החודש שבו מתחילה השנה כולה אינו נכנס אל תוך השנה בהכרזה ובפרסום, אלא מגיע כביכול מעצמו, בשקט ובכיסוי. הטעם הפשוט לכך שראש חודש תשרי אינו זקוק להכרזה, משום שכולם יודעים מתי הוא חל, שהרי הוא גם ראש השנה. טעם נוסף המובא בפוסקים הוא כדי לערבב את השטן, שלא ידע מתי חל יום הדין. ובספרי המחשבה מבואר, כי את השנה החדשה הבורא עצמו מקדש ובורא מחדש.
את הידיעה שראש השנה חל בראש חודש תשרי למדו מהפסוק:
"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו".
(תהלים פא, ד):
חז"ל דורשים על כך:
"איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה".
(גמרא ראש השנה ח, א)
ועל כך כתבו הפוסקים האחרונים (לבוש סימן תקפא; מגן אברהם סימן תיז, א), שמטעם זה אין אומרים ברכת החודש בשבת שלפני ראש חודש תשרי, כדי שהוא ישאר מכוסה.
העובדה שראש השנה הוא חג שהחודש "מתכסה" בו אינה רק פרט בלוח השנה. היא מלמדת משהו יסודי על מהותו של היום ועל העבודה הנדרשת בו מן האדם. ראש השנה הוא יום של כיסוי, ובמובן מסוים דווקא משום כך הוא יום של גילוי. הוא היום שבו האדם נקרא להסיר את הכיסויים שמלווים אותו במשך כל השנה ולהביט פנימה, אל המקום שבו הוא נמצא באמת.
בכל השנה האדם חי במידה רבה בעולם של חיצוניות. הוא עסוק במעשיו, בתפקידיו, בהישגיו וביחסיו עם בני אדם. הוא מתנהל בתוך עולם של משימות והחלטות, של עבודה ומשפחה, של הצלחות וכישלונות. גם כאשר הוא חושב על עצמו, פעמים רבות הוא עושה זאת דרך התמונה החיצונית שהוא מכיר על עצמו. הוא יודע מה הוא עושה ומה הוא אומר, מה אחרים חושבים עליו ואיזה אדם הוא מבקש להציג כלפי חוץ. אבל בתוך כל אדם ישנו עולם פנימי שאינו חשוף באותה מידה, ולעיתים האדם עצמו כמעט אינו פוגש אותו.
ראש השנה הוא הזמן שבו האדם נדרש להציץ אל הנשמה ולא לברוח ממה שמוחבא שם.
זו משמעות עמוקה של יום הדין. בראש השנה, כאשר האדם נכנס לפני בוראו לדין, הכיסוי מוסר. כל אדם נכנס לבדו אל הדין, מאחורי הפרגוד, ושם נחשפת האמת של השנה שעברה. לא רק רשימת המעשים עומדת לפניו, אלא האדם עצמו כפי שהוא באמת.
מה היו הדברים שהעסיקו אותו במשך השנה? מה היה חשוב לו באמת? היכן התקרב אל הקב"ה והיכן התרחק? שאלות אלו אינן תמיד נוחות, משום שהן מחייבות את האדם לעבור מן החוץ אל הפנים. אולם זו בדיוק העבודה של ראש השנה: לא להסתפק בהתבוננות במה שקרה, אלא לנסות להבין מי הייתי בתוך כל מה שקרה.
דבר זה מאיר באופן מיוחד את המנהג שלא לברך את החודש לפני ראש חודש תשרי, שכן עצם הכיסוי הוא חלק מאופיו של היום. ה"חודש" עצמו מתכסה, כאילו ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לעסוק בפרסום ובחיצוניות, אלא להגיע אל מקום פנימי יותר.
זו גם אחת המשמעויות העמוקות של תקיעת השופר. השופר אינו מדבר. אין בו מילים המסבירות מה האדם רוצה לומר, אלא קול פשוט היוצא מן השופר.
על כך כותב האדמו"ר מסוכטשוב בספרו "שם משמואל" (ראש השנה תרע"ט): השופר מבקש אפוא להגיע אל מקום שקודם למילים, אל המקום שבו האדם אינו רק יודע, אלא מרגיש. אדם יכול לדעת היטב מה עליו לתקן, ויכול אפילו לנסח לעצמו במשך שנים את הדברים באופן מדויק, ובכל זאת הידיעה יכולה להישאר חיצונית. יש מרחק בין הידיעה שהאדם מחזיק בראש לבין המקום שבו הדבר נעשה חלק מן הלב. תקיעת השופר מבקשת לעבור את המרחק הזה ולהגיע אל "נקודת לבבו המכוסה".
זהו המסר העולה מהפסוק המלמד על ראש השנה: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". החודש מכוסה, אבל דווקא מתוך הכיסוי הזה מתאפשר גילוי. הכיסוי והגילוי אינם סותרים זה את זה. אדרבה, דווקא הכיסוי מאפשר את הגילוי. האדם אינו נדרש לחשוף את עצמו בפני העולם, אלא להיפגש עם מה שנמצא מתחת לכל מה שהעולם רואה. הקב"ה אינו זקוק להצגה החיצונית של האדם. הוא מבקש את האמת שלו.
ראש השנה מזמין אותנו להסיר, ולו לרגע, את הכיסויים שמכסים אותו במשך כל השנה, ולהביט פנימה אל המקום שבו נמצאת נשמתינו. שם, במקום שאינו נראה לאחרים ולעיתים אינו מוכר אפילו לאדם עצמו, מתחילה העבודה האמיתית של השנה החדשה.
