כבוד למסורת – פרשת האזינו

פרשת האזינו תשפ"ז

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בימים משמעותיים אלו שבין כסה לעשור, כל אדם החפץ חיים מבקש למצוא את הדרך לתקן את הטעויות של השנה שחלפה, ולבחור את הפעולות הנכונות שיבטיחו לו שנה טובה.

התבוננות בפסוקי הפרשה, הנקראת בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מגלה בפנינו רעיון עמוק ומבטיח באשר לדרך שבה ניתן להתמודד עם כישלונות. את הרעיון הזה אומר משה רבנו בדברי הפרידה שלו מעם ישראל, ובתוך דבריו הוא אומר:

"הַלְהַשֵּׁם תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ"
(דברים לב ו-ז)

בתחילה מביע משה רבנו את תמיהתו על מי שאינו הולך בדרך התורה והמצוות. הלא זו התנהגות שאין בה היגיון: בורא העולם הוא שיצר את העולם, הוא שברא את האדם והוא שהעניק לו את עצם חייו. כיצד, אפוא, יכול האדם להפנות עורף למי שנתן לו הכול, ולגמול רעה תחת טובה?

בהמשך, משה רבנו נותן עצה מעשית להתמודדות עם הספקות העלולים להטות את האדם מדרך האמת: הבט בהיסטוריה. אל תחשוב שהעולם התחיל איתך. זכור את ימות העולם, התבונן בשנות הדורות, שאל את אביך ושמע מזקניך. מבט רחב על שרשרת הדורות מאפשר לאדם לראות דברים בפרספקטיבה נכונה.

מי שהולך בתלם ואימץ את הדרך שנמסרה לו מאבותיו, הוא נשען על ניסיון החיים של דורות שלמים, על אמונה שנבחנה במשך מאות ואלפי שנים, ועל מסורת שהוכיחה את עצמה. לעומתו, מי שמבקש למחוק את העבר וליצור לעצמו דרך חדשה לחלוטין, עלול לגלות כי ללא שורשים אין גם יכולת אמיתית להבטיח המשכיות.

בעידן המודרני, מה ששייך לדור הקודם נתפס לא פעם כמיושן, לא רלוונטי ולעיתים אף כעול שיש להשתחרר ממנו. אולם כבר חכמי האומות עמדו על כך שהדור המאוחר ניצב על כתפיהם של הדורות שקדמו לו, וכך הם אמרו:

"אנו כננסים היושבים על כתפי ענקים, שיכולים אנו לראות דברים רבים יותר ורחוקים יותר מאשר הם, לא דווקא בשל חדות ראייתנו או חוסן גופנו אלא משום שאנו נישאים ומרוממים לגובה על ידי גודלם הענקי"

בדור של קידמה טכנולוגית עצומה וחדשנות בלתי פוסקת, קל לטעות ולראות את הדורות שקדמו לנו כלא מתורבתים ביחס אלינו. אולם מנקודת המבט היהודית, המבט הנכון שונה לחלוטין. ככל שאנו מתרחקים ממעמד הר סיני, עלינו לזכור את מעלתם של הדורות שקדמו לנו ואת האחריות שלנו לשמר את האוצר הרוחני שנמסר על ידם מדור לדור. וכלשון חז"ל:

"אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא, אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים"
(תלמוד בבלי, שבת קיב, ב)

העובדה שהעולם השתכלל מבחינה חומרית אינה מעידה בהכרח על התקדמות מקבילה במישור הרוחני והאנושי. ייתכן שהאדם המודרני מחזיק בידע רב יותר, בטכנולוגיה מתקדמת יותר ובכלים שלא היו בידי אבותיו, אך אין פירוש הדבר שהוא בהכרח בעל עומק גדול יותר או קרוב יותר אל מקור האמת.

זהו אחד היסודות שמאחורי המושג 'ירידת הדורות': העולם עשוי להתקדם מבחינה חיצונית, ובו בזמן האדם עלול להיחלש מבחינה פנימית. וכפי שאמר אחד החכמים: 'ככל שהעולם מתקדם כך הלב נסוג לאחור'. הדרך לשמור על העומק הרוחני ועל החיבור לפנימיות האדם אינה באמצעות ניתוק מן העבר, אלא דווקא באמצעות הקשר אליו. על כך אמר שלמה המלך:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"
(משלי א, ח)

אדם המבקש להבטיח לעצמו יציבות חייב לשמור על מוסר אביו ועל תורת אמו. וויתור קטן, התרחקות קלה, או החלשה של עיקרון מסוים, מביאים לכך שבחלוף כמה דורות הכל מתפוגג, ולא נשאר מהמסורת כלום.

זו הסיבה לכך שמנהג ישראל קדושים הוא, שכל אב מברך את בניו ב'ברכת הבנים' בערב יום כיפור, רגע לפני שהולכים לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, דקות ספורות לפני רדת היום הקדוש והנורא – יום הכיפורים. האב נעמד, מניח את ידו על ראש בניו ומעביר להם מסר שעובר מדור לדור: הדרך הבטוחה לזכות לשנה טובה ומתוקה אינה מתחילה בחיפוש אחר פתרונות חדשים, אלא בהישענות על היסודות שכבר נמסרו לנו. מי שלומד לכבד את מסורת אבותיו, קל לו יותר לשמור גם את מצוות אלוקיו.

התשובה אינה רק ניסיון לתקן את מה שנעשה בשנה החולפת. היא גם תהליך של שיבה אל הדרך שעליה גדלו אבותינו, אל הקשר עם התורה, עם המסורת ועם בורא העולם.

האדם אינו נדרש להמציא את עצמו מחדש, אלא דווקא להתחבר אל מה שקדם לו ולגלות מחדש את הדרך שכבר נסללה עבורו. לפני שאנו מנסים להיות משהו חדש, כדאי לזכור קודם כל מי אנחנו ומאיפה באנו, ועל ידי כך לשוב אל בורא העולם, ובכך לזכות להיחתם לשנה טובה ומתוקה.