מטבע הדברים, השירה נוגעת גם בתקופות זוהר שבהם העם הולכים בדרכי האלוקים והוא קרוב אליהם, וגם בזמנים קשים בהם העם סוטים מהדרך והבורא מתרחק מהם.
בתחילת השירה מתואר ערש לידת הקשר הייחודי, כאשר האלוקים שם עינו על עם ישראל, בפסוקים הבאים:
"ימצאֵהו־ ב־א״ר״ץ מדב־ר ו־בתהו־ ילֵל ישמן (-אלוקים מצא את עם ישראל במדבר, במקום שממה ויללת בעלי חיים),
יסבב״נהו־ יבוננֵהו־ יצ־ר״נהו־ כ־אישון עֵינו
(-הגן עליהם סביב, נתן להם את התורה ושמר עליהם כעל בבת עינו).
כ־נ״ש״ר יעיר קנ־ו עֶל ג־וזליו ירֶחֵף, יפרש כ־נפיו יק־חֵהו־ יש־אֵהו־ עֶל א״ברתו. (דברים לב, י יא).
חכמינו מפרשים את חלקו השני של 'משל הנשר': כל העופות נושאים את גוזליהם במעופם באמצעות רגליהם, כדי להגן עליהם מפני הנשר שמתעופף בדרך כלל גבוה יותר. הנשר, לעומתם, אינו חושש מעופות אחרים אלא רק מחיציהם של בני האדם, לכן הוא נושא את גוזליו על כנפיו, כאומר: מוטב ייכנס החץ בי ולא בבני. כך גם הקדוש ברוך הוא, כאשר רדפו המצרים אחרי בני ישראל ליד ים סוף וזרקו עליהם חיצים ואבנים, מיד נעמדו מלאך האלוקים ו'עמוד הענן' בין המצרים לבני ישראל כדי לספוג את חיצי המצרים.
דרשה זו של חכמינו אמנם מרגשת, אך ממבט ראשון נראה שהמשל אינו דומה לנמשל. אין ספק שהנשר עושה מעשה מעורר התפעלות כאשר הוא בוחר שייכנסו החיצים בו ולא בצאצאיו, אך האם העמדת עמוד הענן של אלוקים דומה לזה?
האם יש כאן איזו הקרבה של אלוקים בכך שפגעו חיצים בעמוד הענן, הרי החיצים אפילו לא נגעו בו, וודאי לא כאבו לו או מסכנים ח"ו אותו?
נראה, שגם סיפור חיצי המצרים ועמוד הענן הוא אלגוריה להנהגת האלוקים עם בני ישראל במהלך הדורות. כאשר בחר ה' בעם היהודי להפיץ את בשורת המונותאיזם בעולם, הוא בעצם 'שם את שמו' עליהם. הוא יצר קשר בלתי ניתן לניתוק בין שמו וכבודו שלו, לבין שמם וכבודם של היהודים. מסיבה זו כאשר שטמו־ עמי העולם את עם ישראל ורצו להשמיץ ולהמאיס אותו, הם עשו זאת לא פעם על ידי ניאוץ וגידוף האמונה באלוקים שהיהדות נתפשה כ'נציגתו' בעולם.
מעשה זה של כריכת שם האלוקים בעבותות עם שמם של בני ישראל, מבטא הבעת אמון כבירה של ה' בבניו, ומזכירה במידה רבה את סיפורו של הנשר שמעדיף את פגיעת החץ בו מאשר בבניו.
יחד עם תחושת ההתפעלות וההתרגשות שלנו מהבעת האמון הזו, עלינו להרגיש גם את כובד האחריות המוטלת על כתפינו כאשר אנו נתפשים בעיני רבים כ'נציגי האלוקים' עלי אדמות.
אנו נמצאים בתקופה של קרבה גדולה לאלוקים: בין ימי הרחמים והסליחות של ראש השנה ויום הכיפורים לימי השמחה של חג הסוכות ושמחת תורה. בימים אלו במיוחד, עלינו להיות גאים ומאושרים בכך ששמו של הבורא נקשר בנו – בניו, ויחד עם זאת לעשות כל מאמץ להצדיק את האמון הנפלא הזה שניתן בנו. חובתנו וזכותנו להיות נציגים ראויים שמקדשים את שם ה' בעולם וגורמים לכל עמי הארץ להעריך ולהוקיר את שמם וכבודם של הבורא ושל עמו.
