פרשת האזינו – תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ שליט"א
בפרשת השבוע 'האזינו' אנו קוראים נאום קצר של משה, שלמעשה איננו נאום אלא שירה – 'שירת האזינו'. בשירה נבואית זו מתאר משה לבני ישראל את ההיסטוריה העתידית שלהם כעם ייחודי שא-לוקים מפנה אליהם את תשומת לבו. הוא מתאר את התלאות שיעברו על עם ישראל בעתיד, כאשר א-לוקים יהיה מאוכזב מהתנהגותם, ואת הנקמה שא-לוקים יעשה בכוחות הרשע שיפעלו כנגד עם ישראל.
בתחילתה של השירה מפנה משה את מבטם של השומעים אחורנית, אל בחירת עם ישראל על ידי א-לוקים, שנות הנדודים במדבר והכניסה הקרובה אל ארץ ישראל, הארץ הטובה שא-לוקים הבטיח לתת לעם ישראל. כך קורא משה לבני ישראל:
זכור ימות עולם / בינו שנות דור ודור
שאל אביך ויגדך / זקניך ויאמרו לך
(דברים לב, ז)
בשורות אלו מצביע משה על אחד המקורות היהודיים ללימוד חוכמת-החיים: מסורת האבות. נראה כי תפיסה זו חשובה עבורנו במיוחד, אנו החיים במאה ה-21 ומוצפים במסרים הדוגלים בגישה ההפוכה המרימה על נס את הנעורים.
אם נתעמק בשאלה מדוע אנשים רבים מאמינים שהעולם שייך לצעירים, נראה כי זוהי גישה אידאליסטית. הצעירים מייצגים תמיד את התום והטוהר של אלו שעדיין לא עסקו בחיים הממשיים, לא בחשו בפוליטיקה, לא שקעו ב'בוץ' של החיים. הצעירים עדיין לא נעשו בורגניים, יש להם אידאולוגיה 'נקייה', פשוטה ומלאה ברצון טוב. האדם הצעיר מייצג מבע מקורי וטהור, כפי שמייחל בוב דילן בשירו המפורסם: "אל תשחק את המשחק, שתישאר צעיר לנצח".
וזה נכון במידה רבה. אנשים שזה עתה גילו את האור הם אכן 'נקיים' יותר. אך האם חוכמת-החיים כרוכה בניקיון אידאולוגי או שהיא קיימת דווקא אצל אלו שעברו אי-אלו תלאות בחייהם, למדו מהי אכזבה ומהו סיפוק, מתי נכונה האחדות ומתי נצרך מאבק, כיצד נראה שלום ומה הם השיקולים המכריעים לטובת מלחמה?
היהדות מעריכה את הזיקנה. התורה רואה באדם המבוגר מקור לחוכמה. חז"ל דרשו את התואר 'זקן' במשמעות של "זה קנה חוכמה" – סיפור החיים של האדם הוא מקור בלתי אכזב לידע, לחוכמה, להבנה מעמיקה אודות תפקידו של האדם.
אין ספק שהזיקנה מעוררת גם אתגרים. הן עולם הרפואה והן עולם ההלכה מתמודד עם אתגרים אלו. אך כאשר אנו שואלים את השאלה הערכית, התרבותית: מהו היחס הראוי אל הזיקנה ואל האדם הזקן? על כך יש ליהדות תשובה ברורה: הזיקנה ראויה לכבוד ולהערכה. מדוע? מפני שאדם שחי חיים ארוכים דומה לפרי בשל – דעתו מיושבת ומאוזנת, הוא מכיל את המציאות ולומד ממנה במקום להיאבק בה.
בספרו 'שפת אמת', כותב הרבי מגור, הרב יהודה אריה ליב אלתר, ממנהיגי היהדות בפולין במאה ה-19, כי ההתלהבות בגיל הנעורים היא חיובית, ועם זאת נדרשת המתינות ויישוב הדעת של הזקנים כדי לאזן את ההתלהבות הצעירה ולהוביל אותה למקום טוב ומועיל: "ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם יישוב הדעת שלא תתפשט ההתלהבות יותר מדי."
אם כן, למי שייך העולם, לזקנים או לצעירים? התשובה האמיתית היא שהעולם שייך לא-לוהים, והוא העניק לבני האדם תפקידים שונים. עלינו להעריך את האותנטיות, ההתלהבות והזכות של גיל הנעורים, ולזכור שלא פחות מכך נדרשת המתינות ושיקול הדעת המאוזן שמופיעים דווקא בגיל הזיקנה.
אם נקשיב לדבריו של משה רבינו "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" – נאמץ את היחס המכבד לזיקנה, נתמוך באנשים מבוגרים ונבקש להיעזר בחוכמתם הבשלה.