שירה זו ליוותה את עם ישראל בכל נדודיו, שכן היא עדות על הנדודים והסבל שעתיד הוא לעבור, כמו גם על כך שא-לוקים לא יטוש את עמו. כיאה לשירה נצחית היא מלאת דימויים וגוונים, ועמוקה לאין שיעור.
בתוך הדברים, פונה השירה אל עם ישראל, ומבקשת ממנו לחקור את שחר ההיסטוריה, מאז עידן נדידת העמים, וכך הם דבריה:
זכור ימות עולם,
בינו שנות דור ודור,
שאל אביך ויגדך,
זקניך ויאמרו לך.
בהנחל עליון גויים,
בהפרידו בני אדם,
יצב גבולות עמים,
למספר בני ישראל.
כי חלק ה’ עמו,
יעקב חבל נחלתו.
(דברים לב, ז-ט)
רבי שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה ה-19), רב ופרשן נפלא, מבאר פסוקי שירה אלו: “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” – משה פונה אל עם ישראל בימים שיבואו, ומבקש מהם לחקור את ראשית ההיסטוריה , באמצעות פניה אל הדורות הקודמים.
“בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם” – בעידן קדום זה, קבע א-לוקים לעמים את ארצותיהם באזורים השונים של העולם , והמאפיינים הייחודיים של כל אחת מארצות אלה, השפיעו מבחינה גופנית, נפשית ותרבותית על כל עם, וכך כל עם הלך והשתנה וקיבל את מאפייניו הייחודיים.
באותו עידן, צצה לה על מפת ההיסטוריה משפחה קטנה, שמנתה קומץ זעום של אנשים, אך הייתה מיוחדת מאוד – משפחתו של אברהם אבינו, ואותה משפחה אף היא קיבלה ארץ משלה, ארץ שבאותה עת עוד הייתה נתונה בידי עמים אחרים – “יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל“.
אך הבדל גדול היה בין היחס ששרר בין שאר העמים לארצם, לבין היחס ששרר בין עם ישראל לארצו, וכך מתאר הרב הירש:
לא היה זה רצון ה׳, שבני ישראל ייעשו לעם בארץ המיועדת להם, ויתפתחו לעם על פי התנאים וההשפעות של אותה ארץ. אלא… הם נעשו לעם לפני שירשו ארץ… זאת משום ש״חלק ה׳ עמו״: משום שעַם זה… הוא עַם ה׳…
מה שעמים אחרים מקבלים מאדמת ארצם, מקבל ישראל מהקשר שלו עם ה׳.
התהוות שאר העמים והווייתם מושרשות באדמת ארצם. הם משתלטים על הארץ וכובשים אותה, ובעיבודה ובפיתוחה הם הופכים אותה לבסיס להתפתחות חברתם… תנאי האקלים של הארץ קובעים את ההתפתחות הפיזית, הרוחנית, המוסרית וחברתית של תרבותם.
לפיכך הם הופכים לאליל את מה שהם מחשיבים ככוחות המעצבים את תרבותם… לא כן ישראל.
ישראל יביא לארצו את התרבות הפיזית, הרוחנית, המוסרית והחברתית המעוצבת כבר על ידי ה׳. אַל לו לישראל לשעבד את עצמו ואת חייו הלאומיים אל הארץ; במקום זה הוא צריך לעשות את הארץ משועבדת אליו ואל חיי אומתו כפי שעוצבו על ידי ה׳...
בעת שאומה זו נולדה, בתוך הסבל הנורא, הכריז ה׳ תחילה: ״ולקחתי אתכם לי לעם״, ורק אחר כך אמר: ״והבאתי אתכם אל הארץ״ (שמות ו, ז-ח).
יתר העמים הם ביסודם ״חלק ארצם״, ואילו ישראל, בזכות מוצאו ועתידו, הוא ״חלק ה׳״.
על פי הרב הירש, פסוקי שירה אלו באים לבטא את ההבדל השורשי בין שאר העמים לעם ישראל, בעוד ששאר העמים מתפתחים ומשתנים בהשפעת ארצם, עם ישראל קיבל את צביונו דווקא מחוץ לגבולות ארצו, מהשפעתו הישירה של א-לוקים, ואת צביון א-לוקי זה שרכש, הוא הביא עימו אל ארצו.
לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר ששבנו אל הארץ, יכולים אנו לראות כיצד שירת ‘האזינו’ התקיימה במלואה. ושוב יכולים אנו לשאוב השראה מן הפסוק “כי חלק ה’ עַמו”, ולעצב את עצמנו מחדש בארצנו דרך הקשר האינטימי שלנו עם א-לוקים.
