יום כיפור – תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
יום כיפור הוא גם יום שמחה. ביום כיפור האדם מנקה עצמו מכל רבב. ובדברי חז"ל מתוארת השמחה העצומה שגאתה ברחבי בית המקדש בסוף עבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כשתחושת הטהרה וניקיון הלב פשטה בלבבות.
על היום הקדוש נאמר:
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"
(תענית, ל')
ופירשו בגמרא, כי השמחה ביום הכיפורים היא בגלל שזהו יום סליחה ומחילה. אנו מסכימים שאז, כשההוויה האלוקית הייתה מוחשית; כוהנים הקריבו קורבנות, והכוהן הגדול היה נכנס לבית קודש הקודשים בפעם היחידה בשנה כולה, היה יום כיפור מקור לשמחה והתעלות, אבל אולי ההתרגשות הזו הייתה רלוונטית דווקא אז כשעבודת המקדש קוימה במלואה. מהיכן יודעים אנו שיום הכיפורים הוא חג גם בימינו שאין כהן בעבודתו?
לכך אנו נדרשים לרעיון שבמהותו ומקורו הוא מופיע בתנ"ך, וביותר בספר התהלים, והוא מפורט "הלכה למעשה" בספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "היד החזקה":
"בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" ועיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם"…
כשנתבונן בתמורה שהתחוללה בצורת "העבודה שבלב" לאחר חורבן בית המקדש נעמוד מול פרדוקס מדהים שכותרתו היא: התחליף שעולה בכוחו על המקור.
בזמן המקדש, על עבירה שביצע אדם בשוגג, הוא היה מביא קורבן. אבל לא כך היה על עבירה שעשה במזיד. עבירה שנעשתה בכוונה ובזדון, אין לה כפרה כי אם בידי שמים או בידי בית הדין, הכול לפי העניין, כמפורט בתורה.
משחרב בית המקדש נוצר מצב חדש. אין קורבנות ואין מזבח. מה יכפר על העוונות? נאמר בתלמוד כי תפילה היא במקום קרבן.
דוד המלך, כשמבקש מאלוקים שיסלח לו, הוא מתרפק לפניו במילים אלו:
ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקים לֹא תִבְזֶה…
(תהילים נא)
דוד המלך עומד ומתפלל לפני אלוקים: אין לי את האפשרות ואת היכולת להקריב לפניך קרבן "עולה" או "זבח", ולכן, אנא סלח נא לי בזכות התפילה שלי. בגלל זה שאני שופך לפניך את ליבי השבור, זאת, למרות שחטאתי לפניך במזיד, ועל עבירות זדוניות לא מועילות קורבנות, אבל אני לב נשבר, ואני עומד לפניך בתפילה, אנא תקשיב לי, תיענה לי!
על פרק זה מובא בפירושו של רבינו יונה (רבנו יונה החסיד, קטלוניה, ד'תתק"ע, 1210 – כ"ח בחשוון ה'כ"ד, 1263) לשון זו: "אמר אותו דוד כשהיה מתפלל על חטא בת שבע שחטא בו במזיד, ועל המזיד אין מביאין קרבן, שאין קרבן בא אלא על השוגג. ועל כן היה מתפלל לבורא: תסייעני שאוכל לכוון בתפילתי, כדי שתהא תפילתי מקובלת; שכיוון שלא תחפוץ זבח על המזיד, תהיה תפילתי כפרה במקום הקרבן. ועכשיו גם כן שאין לנו בית המקדש, ואין אנחנו מקריבין קרבנות, אנו אומרים אותה על אותו עניין, שתהיה תפילתנו מקובלת ורצויה במקום זבח וקרבן"…
קרבן על עבירה זדונית מעולם לא הועיל, אבל תפילה מעומק הלב כן. ומשכך, אם בזמני קדם, כדי לכפר על עוונות נדרשנו לעבודת כוהן גדול בבית המקדש, וגם אז, הכפרה הייתה מוגבלת לעבירות בשוגג הרי שבזמננו, "עיצומו של יום הכיפורים מכפר לשבים על כל חטא ועוון"…
לכן הגישה ליום הכיפורים אינה יכולה להיות מאולצת וכפויה כמו זו של יום צום, אבל וצער. אדרבה, ראוי להיאזר בשמחה עצומה, כזו שבוקעת מתוך לב נקי ונפש טהורה של אדם שעומד ביום כיפור לפני אלוקיו, שופך נפשו בתפילה, ומרגיש קרוב להווייה האלוקית.
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!
