פרשת אמור תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת אמור עוסקת במעמדם הייחודי של הכהנים ששימשו בבית המקדש. התורה מציבה בפניהם רף התנהגותי מחמיר: עליהם לשמור על טהרה מיוחדת ולהימנע ממגע עם מתים, למעט שבעת בני משפחתם הקרובים ביותר.
במבט ראשון, דינים אלו הם מיועדים לכהנים בלבד. אך כאשר מעמיקים בהם, מתגלה מסר אנושי עמוק ורלוונטי מאוד גם לכל אחד מאיתנו.
פרשה זו נקראת בימי ספירת העומר – ימים בהם היהדות מדגישה במיוחד את ערך הכבוד ההדדי והאהבה בין בני אדם הנדרשים כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות, וכפי שקיבלו את התורה במעמד הר סיני בהיותם במצב של 'כאיש אחד – בלב אחד', ללא כל מחלוקת.
בתקופה זו אף נפטרו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא משום שלא נהגו כבוד זה בזה. רבם, הוא זה שטבע את האמירה הידועה "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה", מכאן גם נבעה הציפייה הגבוהה מתלמידיו ללכת בדרכו, וחוסר העמידה בכך נחשב לפגם חמור יותר. בימים אלו אנו מבקשים לתקן זאת.
על רקע זה, מעניין לשים לב לניסוח הפסוק הפותח את הפרשה:
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו"
(ויקרא כא, א – ב)
לכאורה, ניתן היה לנסח את הדין באופן ישיר ופשוט יותר, ולהגדיר למי מותר לכהן להיטמא. מדוע בוחרת התורה בלשון כללית ומעט מעורפלת 'לנפש לא יטמא בעמיו'?
על כך כתב רבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו הגדול של הבעל שם טובה הק' פרשנות חסידית המציעה לראות כאן רמז מוסרי: האיסור אינו רק על טומאה פיזית, אלא גם על "טומאה" של יחס. אדם הנחשב "נבחר ציבור" או בעל מעמד, נדרש להיזהר במיוחד שלא להביט על אחרים בהתנשאות או בביטול. גם זו טומאה. ועל כן צווה הכהן: "לנפש לא יטמא בעמיו".
רעיון זה מתחדד בסיפור התלמודי המפורסם (מסכת שבת לג, ב) אודות רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, שלאחר 12 שנים של הסתתרות במערה, יצאו וראו אנשים העוסקים בחיי המעשה. תגובתם הראשונית הייתה חריפה: כיצד ייתכן שאנשים עוזבים חיי רוח ועוסקים בדברים זמניים? לפי התיאור, מבטם שרף את המציאות שסביבם. הגמרא מתארת שמיד יצא קול מהשמים ואמר: "להחריב עולמי באתם? חזרו למערתכם". ואכן הם חזרו למערה לעוד 12 חודשים, להתבוננות מחודשת.
כאשר יצאו מן המערה בפעם השנייה, חל שינוי עמוק במבטו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא למד לראות את העולם בעין מכילה יותר. לעומתו, רבי אלעזר, עדיין הביט במציאות מתוך ביקורת נוקבת. הפער ביניהם בלט: בכל מקום שבו רבי אלעזר ראה פגם והגיב בשלילה, רבי שמעון התערב, תיקן וריפא. הוא כבר הפנים שגם חיי המעשה הם חלק מתמונה שלמה שיש בה ערך ומשמעות, ולכל אחד יש תפקיד ייחודי בעולם.
לאחר שנים רבות מתארת הגמרא מעשה נוסף שאירע עם רבי אלעזר:
"מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון מבית רבו, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".
(תלמוד בבלי מסכת תענית כ ע"א)
הגמרא ממשיכה לתאר כי השניים הגיעו לעיר, ובני המקום, שהכירו את גדלותו של רבי אלעזר, ביקשו מאותו אדם למחול לו. הם הסבירו כי מדובר באדם צדיק שנכשל לרגע. רק לאחר הפצרותיהם נענה האיש וסלח. בעקבות זאת נכנס רבי אלעזר לבית המדרש, ומתוך ההכרה בטעותו ניסח עיקרון לחיים: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
הרי לפנינו סיטואציה אנושית מוכרת: אדם מצליח פוגש מישהו שנראה בעיניו נחות ממנו, ואינו נוהג בו בכבוד הראוי. דווקא אותו אדם "פשוט" משיב לו במשפט שמטלטל את נקודת המבט: "לך לאומן שעשה אותי", כלומר, כולנו נבראנו בידי בורא אחד, כולנו בעלי ערך, ואין לאיש זכות להתנשא על זולתו. רבי אלעזר מבין מיד את טעותו. מתוך אותה התעוררות הוא פונה ללמד ברבים עיקרון יסודי: על האדם להרגיל את עצמו לענווה ולקבלת האחר, להיות רך כקנה המתכופף ברוח, ולא נוקשה ועומד על שלו כארז.
את הרעיון הזה הציף יותר מכל רבי עקיבא, לפני שהפך לאחד מגדולי החכמים, הוא עצמו, על אף היותו אדם צנוע ובעל מידות טובות, חש ריחוק כלפי תלמידי חכמים, מתוך תחושה שהם מתנשאים על פשוטי העם. דווקא מתוך המקום הזה, הוא מגיע להכרזה הגדולה על אהבת הזולת כעיקרון מרכזי בתורה.
המסר העולה מכל אלו ברור: גדולה אמיתית אינה נמדדת רק בידע או במעמד, אלא ביכולת לראות כל אדם כשווה ערך. חברה בריאה אינה בנויה על היררכיה נוקשה, אלא על הכרה הדדית, כבוד ואחריות משותפת.
בעולם שלנו, שבו הבדלים חברתיים, תרבותיים וכלכליים יוצרים לעיתים מחיצות עמוקות, הקריאה הזו רלוונטית מתמיד. אם נצליח להסיר מעט מהתוויות, מהסטיגמות ומהצורך להשוות ולהתנשא, נגלה מרחב אנושי אחר: כזה המבוסס על כבוד, על עין טובה ועל שותפות.
ואולי זהו הלקח העמוק של פרשת אמור: הטהרה האמיתית איננה רק במעשים החיצוניים, אלא בראש ובראשונה באופן שבו אנו מביטים על הזולת.
