הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
כאשר אנו מבקשים לסקור פרשה בתורה ולגלות מהו הנושא המרכזי שלה, אנו יכולים להשתמש בכלי הספרותי "מילה מנחה". כלל זה ששורשיו בספרות חז"ל וזכה לפיתוח ושכלול במאה ה-20, קובע כי מילה מסוימת או שורש לשוני המופיעים מספר רב של מופעים בפרשה, עשויים לרמז על משמעות מרכזית שאליה חותרת הפרשה.
בפרשת השבוע 'אמור', אין ספק מה היא המילה המנחה. זהו השורש "קדש". המילים "קדוש", "קודש", "קדושים", "מקדש" ועוד – מופיעות בפרשה חמישים פעמים! בחלק ניכר מן המופעים מדובר באזהרה שלא לחלל את הקדושה, כמו: "קדושים יהיו לא-לוקיהם ולא יחללו שם א-לוקיהם", "ולא יחלל את מקדש א-לוקיו", "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי" ועוד. הנושא המרכזי שבפרשה הוא, איפוא, הקודש והחול.
מהו הקודש?
מהו החול – כולנו יודעים. אך מהו הקודש? מה חסר בחיים הארציים שלנו שאותו בא הקודש למלא? האדם מטבעו שואף אל הנשגב, אל המופלא ממנו, ומקדש את המושגים שהוא חש שהם למעלה מהשגתו, שאינם שייכים לזמן או למקום מסוים אלא הם ניצחיים. היהדות שמה דגש על מושג הקדושה, ודורשת מעם ישראל להיות עם קדוש – אך מהי הקדושה?
הקדושה שעליה מדברת התורה איננה מושג מיסטי.
דבר אחד ניתן לומר בוודאות: הקדושה שעליה מדברת התורה איננה מושג מיסטי. תחת כותרת ה'קדושה' מפורטות מצוות מוסריות ואנושיות רבות כמו כיבוד אב ואם ו"לא תגזול". אין מדובר, אם כן, בקומה נוספת מעל הקומה האנושית. מדובר באותה קומה, באותו מצב אנושי מוכר, אך התורה מבקשת לצקת לו משמעות שונה, נוספת, משמעות של קדושה.
אחת הדמויות המפורסמות בתנועת החסידות במאה ה-19, היה הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, "הרבי מקוצק" (פולין, 1787-1859). הוא נודע בחריפותו הרבה ובדרישותיו הבלתי-מתפשרות מחסידיו. אחת האימרות הנאמרות בשמו מתייחסת לפסוק "ואנשי קודש תהיון לי": מלאכים יש לא-לוקים בשמיים, אמר הרבי, אותנו הוא רוצה כבני אדם, אבל בני אדם קדושים – "אנשי קודש".
הקדושה אינה מתנגשת עם האנושיות
הקדושה אינה מתנגשת עם האנושיות, ובוודאי שאיננה מתכוונת לבטל אותה. הקדושה מבקשת לרומם את האנושיות, להעניק לפעולות היומיומיות של האדם משמעות גבוהה יותר. הקדושה צובעת את האנושיות בצבע אחר.
בפרשה אנו קוראים על מצוות "קידוש השם":
"ולא תחללו את שם קודשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל"
(ויקרא כב, לב)
"קידוש השם" איננו רק מסירות-נפש על קיום המצוות, אלא גם חיים נעלים המביאים את בני האדם להעריך את התורה ואת מקיימיה, כלשונו של הרמב"ם:
"אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להם ואפילו למקילים לו, ונושא ונותן באמונה… עד שימצאו הכל מקלסים [=משבחים] אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם"
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה)
