עולם הרוח ששרד – ל"ג בעומר

פרשת השבוע מפרטת באיזה מצב מותר לכהן לאכול תרומה ובאיזה אסור לו; מי מבני משפחתו של הכהן יכול להשתתף באכילת התרומה ומי לא ופרטים נוספים הקשורים למצווה זו.

מצוות 'תרומה', למרות היותה חובה המוטלת על כל חקלאי בארץ ישראל, היא במידה רבה מצווה וולנטרית. זאת משום שהתורה איננה קובעת את האחוזים מן היבול שעל החקלאי לתת לכהן. משכך, אפילו חיטה אחת יכולה להיות 'תרומה' של שדה שלם. כל תוספת לחיטה בודדת זו, ניתנת בנדיבות לבו של החקלאי המכיר בחשיבותה של מצווה זו.

מדוע שהחקלאי ירצה לתת 'תרומה' לכהן? נוכל להבין זאת אם נעמוד על המבנה החברתי המקורי של עם ישראל כפי שהוא מתואר בתורה. בימים עברו, היה העם מחולק לשבטים, כאשר כל שבט עסק בדרך כלל בתחום מסוים בחיי העם. שבט מסוים עסק במסחר ימי; תחום עיסוקו של שבט אחר היה פוליטיקה וממשל; שבט שלישי התמחה בייננות. אל לנו לטעות בהבנת חלוקה זו. אין מדובר ב'קסטות' או בחברה מרובדת באופן קיצוני. לא הייתה מוטלת חובה על בני שבט מסוים לעסוק דווקא בתחום המרכזי שבו התמחה השבט, לא הייתה זו גזירת גורל המוטלת על בני השבט מיום היוולדם. אך לכל שבט היה תחום מסוים ? חלק חשוב בחיי העם כולו – שהיווה את תחום ההתמחות העיקרי שלו.

שבט אחד היה יוצא מן הכלל: שבט לוי. שבט זה, שחלק מבניו היו כוהנים העובדים במקדש, לא קיבל קרקעות בארץ ישראל כשאר השבטים. שבט לוי היה השבט שעליו הוטלה ההנהגה הרוחנית של העם. עיסוקו של שבט זה היה בעבודת המקדש ובהוראת התורה לעם כולו. לפיכך, לא התרכזו בני השבט באיזור מסוים בארץ, אלא היו מפוזרים בערים קטנות בכל חלקי הארץ, כדי שיהיו נגישים לתפקידם הרוחני.

החקלאי המעבד את שדהו ורואה ברכה ביבולו, יכול להתייחס אל השדה כעניין כלכלי גרידא המנותק מעולם הרוח והערכים. אך התורה מורה לו 'להכניס' את עולם הרוח אל תוך השדה. כיצד? באמצעות הפרשת אחוז מסוים מן היבול ונתינתו לאותו שבט רוחני, השבט העסוק בהוראת התורה. בכך נעשה החקלאי שותף למאמץ הרוחני של בני שבט לוי ושל הכוהנים. בכך מוענק לעבודתו טעם אחר, טעם של ערכים ושל קדושה.

*

רבי חיים ויטאל (צפת, 1542-1620) גדול תלמידיו של ענק חכמת הסוד רבי יצחק לוריא (האר"י ז"ל), כותב בספרו הקבלי 'שער הכוונות' טעם למנהג זה, טעם שמתקשר היטב עם טעמה של מצוות 'תרומה'.

התלמוד מספר על רבי עקיבא, גדול התנאים במאה הראשונה והשניה, שהעמיד אלפי תלמידים בבית המדרש. בתקופה קצרה, פקד אסון נורא את העם: כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו בשבועות ספורים. התלמוד תולה את מיתתם כעונש על "שלא נהגו כבוד זה לזה" – למרות גדולתם בתורה, היחסים האנושיים שביניהם לא היו משופרים. השפעת מאורע זה על החברה היהודית מתוארת בתלמוד במשפט קצר ועוצמתי: "היה העולם שומם". בפרק זמן כה קצר נעלמה ההנהגה הרוחנית של העם. שממה, ריקנות וחסר הורגשו בעולם. אך רבי עקיבא לא נפל לזרועות הייאוש. הוא העמיד חמישה תלמידים שהחשוב שבהם היה רבי שמעון בר יוחאי, וחמישה תלמידים אלו המשיכו את מסורת לימוד התורה והוראתה לעם כולו. הם היו אלו שהפריחו את השממה.

התאריכים בהם מתו אלפי התלמידים של רבי עקיבא, היו בין חג הפסח ל'ל"ג בעומר'. ב'ל"ג בעומר', אם כן, התחדשה המסורת של העברת התורה מדור לדור, על ידי המורה ? רבי עקיבא והתלמיד ? רבי שמעון בר יוחאי. זו, אומר רבי חיים ויטאל, הסיבה לחגיגות 'ל"ג בעומר'. ביום זה אנו חוגגים את הישרדותו של עולם הרוח של עם ישראל; את הישרדותם של ענקי הרוח, מורי התורה; את העובדה שבסופו של דבר העולם איננו שומם, יש בו רוח, יש בו תורה, יש בו ערכי אמת, צדק ושלום.