מצוות אלו מתמקדות בעבודת הקורבנות בבית המקדש בימים קדושים אלה. במעגל השנה – הפותח בתקופת האביב – אנו פוגשים את חג המצות, ובו הקרבת עומר ראשית הקציר, המתיר את התבואה החדשה באכילה; ואחר כך, את נקודת הזמן שאנו שרויים בה כעת בלוח השנה היהודי – ספירת שבעה שבועות הקציר, ספירה המכונה: "ספירת העומר". ספירה זו לוקחת אותנו אל חג השבועות, שבו – בתום שבעה שבועות – מקריבים מנחת ביכורים, המורכבת משני לחמים. שני לחמים אלו מתייחדים בכך שהם נאפים חמץ, כלומר מעיסה שעברה התפחה על ידי שאור. מנחה זו נוגדת לכאורה את האיסור להקריב חמץ על גבי המזבח, המוזכר בתחילת ספר ויקרא.
וכך אנו קוראים בפרשת ויקרא:
כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תיעשה חמץ; כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישֶׁה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח.
(ויקרא ב, יא-יב)
התורה אוסרת באיסור גורף להקריב מנחה שהחמיצה על ידי שאור, אולם ממעטת מן האיסור את "קורבן הראשית", הוא מנחת הביכורים המוזכרת בפרשתנו, שהיא קרבה חמץ. אף שהיא קרבה חמץ, היא איננה עולה על גבי המזבח. מדוע אוסרת התורה להקריב מנחה שהתחמצה על ידי שאור? ומדוע יוצאת מן הכלל היא מנחת הביכורים, שדווקא קרבה חמץ?
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (מזרח אירופה, המאה ה-19), היה מפרשני המקרא והתלמוד היותר מבריקים בדורו. הוא הנהיג שיטות לימוד מחקריות בלימוד התורני, ופרשנותו ייחודית בכך שהיא שואבת את מקורותיה ממרחבי התנ"ך ומכלל הספרות התלמודית. הנימוק שהוא מציע לאיסור הקרבת חמץ בבית המקדש, הוא כך: שאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם, להוסיף על הנברא בידי א-לוקים. כשהאדם מגיע לפני ה' להקריב קורבן, ראוי לו למעט בתוספות מלאכותיות על הבריאה, ולהקריב לפני ה' קורבן טבעי ככל האפשר. ומדוע מנחת הביכורים יוצאת מן הכלל? נשוב להשיב על שאלה זו בהמשך.
קשה להימלט מן ההשוואה בין איסור הקרבת חמץ על גבי המזבח לבין האיסור על אכילת חמץ בפסח. כמו בהקרבת הקורבן, גם בחג האביב התורה דורשת מאיתנו להתחדש, להשיל מעצמנו את המעטה שהעטינו על עצמנו בחורף הארוך, ולשוב אל הטבע ואל הנקודה הראשונית שבנפשנו. באביב אנו מפנים את הבית משאריות חמץ, ואוכלים מצות, לחם פשוט ללא תוספות. ניקיון זה מאפשר לנו לשוב בזמן אל ערש הולדתנו, יציאת מצרים, ולחוות שוב את האמונה התמימה בא-לוקים, שאותה חווינו אז כעם. הקציר אף הוא בראשיתו, ואנו מקריבים עומר תבואה מראשית הקציר, מנחה צנועה ופשוטה.
יחד עם התקדמות האביב אנו סופרים שבעה שבועות, שבועות שבהם הטבע הולך ומתעורר, פירות האילן הולכים ובשלים והקציר הולך ונשלם. עם התעוררות הטבע נפשנו אף היא הולכת ומוכנה יותר להתמלא בחדוות חיים וביצירה. בתום ספירה זו אנו חוגגים את חג השבועות, ומקריבים שוב מנחה חדשה, השונה מהותית מן המנחה הראשונה. מנחה זו מבטאת את השלמת המסע בן שבעת השבועות. מסע הנפתח עם תחילת האביב, זמן ההתחדשות והשיבה אל הטבע, ומסתיים בזמן שבו אנו מוכנים שוב למלא את חיינו בחדווה וביצירה. בחג השבועות אם כך אנו חוגגים את הברכה הא-לוקית המחוברת עם היצירה האנושית, ואין קורבן המטיב לבטא זאת יותר מאשר מנחת לחם חמץ. זו איפה הסיבה למנחה יוצאת מן הכלל זו – מנחת החמץ.