פרשת אמור תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
חלקה הראשון של פרשת 'אמור' עוסק בהגבלות המוטלות על הכוהנים העובדים בבית המקדש. על פניו נושא זה אינו רלוונטי עבורינו. כאלפיים שנה חלפו מאז שחרב המקדש היהודי שעמד בהר הבית ואף אחד מאיתנו אינו כוהן העובד בבית המקדש. עם זאת, התבוננות בהלכות אלו עשויה ללמד אותנו על סולם הערכים היהודי המשליך גם על היחס לסוגיות עכשוויות.
הגבלות אלו שמוטלות על הכוהנים עוסקות בעיקר בנושא טומאה וטהרה. מהי טומאה? מדובר באדם שנחשף לגופת אדם מת. קירבה זו אל המוות, בין אם מדובר במגע פיסי או אפילו שהות תחת אותה קורת גג עם המת, מגדירה את האדם כ'טמא', כאשר ההשלכה של הגדרה זו היא איסור להיכנס אל המקדש או לבוא במגע עם קורבנות.
הטומאה היא הגדרה שנועדה לשמור על מרחק בין הצד הקשה והכואב של החיים ובין ההיבט המרומם והמקודש של המציאות. האדם הטמא אינו מוגבל בהליכות חייו הרגילות, ולמעשה אין עליו חובה להיטהר, מלבד אם הוא מעוניין להיכנס למקדש או לבוא במגע עם קורבנות.
אגב, גם כיום כאשר בית המקדש אינו עומד על תילו, קיים האיסור של טומאת-מת להיכנס לשטח הר הבית בירושלים. היות וכולנו היינו בקירבה כלשהי למת (אפילו שהות בבית-חולים שנשמרות בו גופות של בני אדם עלולה לגרום טומאה). פסיקת הרבנות הראשית לישראל היא שאסור לכל אדם להיכנס אל מתחם הר הבית.
ובכן, אדם רגיל יכול להיטמא למת, אך מה יעשה כוהן שעובד בבית המקדש? עליו נאסר הדבר:
אמור אל הכוהנים בני אהרן, ואמרת אליהם: לנפש לא ייטמא בעמיו!
(ויקרא כא, א)
עד ימינו, כוהנים מצווים להישמר מטומאת המת, ואכן כוהנים רבים נזהרים מהשתתפות בהלוויות, ביקור בבית-העלמין ומכל קירבה למת. מה דינו של כוהן שאחד מקרובי משפחתו הלך לעולמו? האם לא ישתתף בהלוויתו? האם ימשיך בעבודתו במקדש כרגיל?
התורה מתייחסת למקרים אלו ומפרטת רשימה של שבעה קרובים שאליהם הכהן נדרש להיטמא: אב ואם, בן ובת, אח ואחות רווקה, ואשתו של הכהן – כאשר אחד מאלו הולך לעולמו, מצווה הכוהן לעזוב את משמרתו בבית המקדש ולטפל בכל צורכי הקבורה בלא התחשבות בטומאה שחלה עליו. לאחר מכן הוא יעבור תהליך טהרה. אך ברגעים קשים אלו העבודה בבית המקדש נדחית מפני קירבת המשפחה.
חשוב להבין: העבודה בבית המקדש נחשבת לאחת הפסגות הרוחניות שבן-אנוש מסוגל להעפיל אליהן. הכוהן נקרא לעשות את עבודתו בריכוז מלא ומתוך כוונה מלאה. אך ערך המשפחה גובר על חשיבות זו. אין מקום לשום פיסגה רוחנית ללא הבסיס האנושי: יחסי משפחה תקינים, שבמקרה זה באים לידי ביטוי בהתעסקות וטיפול בקבורת קרוב המשפחה שמת.
זאת מלבד חריג אחד: הכהן-הגדול. אדם אחד, חריג ויחיד, היה בעם ישראל שמצווה להתמסר כל-כולו לעבודת המקדש. חייו האישיים נדחים הצידה מול עבודתו הקדושה:
והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה… על כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא ייטמא, ומן המקדש לא ייצא, ולא יחלל את מקדש א-לוקיו
(שם שם, י-יב)
התפקיד הדתי והלאומי המיוחד שיש לכוהן-הגדול מטיל עליו חובה להתמקד בעבודתו, גם כאשר המשמעות היא דחייה זמנית של המשפחה הצידה. אך גם לאדם מיוחד זה קיים מקרה אחד שבו הוא מצווה לעזוב את המקדש ולטפל בגופה של אדם מת. זהו המקרה של 'מת-מצווה': אדם שאין מי שיטפל בקבורתו. במקרה שכזה, הכהן-הגדול בכבודו ובעצמו נוטש את המקדש, נטמא למת ועוסק בכבודו האחרון של האדם.
סולם הערכים שהתורה מתווה בפרשה זו הוא חד-משמעי: התפקיד הדתי הנעלה של העבודה במקדש אינו דוחה את היחסים המשפחתיים התקינים, מלבד במקרה בודד של הכהן-הגדול; וגם במקרה הבודד הזה – כבודו של אדם אלמוני דוחה את הפיסגה הרוחנית של העבודה במקדש.
