להיות ראוי לתפקיד

פרשת אמור – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות קדושים

פרשת השבוע 'אמור' פותחת בהלכות הנוגעות לכוהנים: האיסור להיטמא למתים, רשימת הגבלות נוספות, בעיקר בתחום הנישואין והאחריות המוטלת עליהם בכל הקשור לעבודה בבית המקדש. אנו נבקש להתמקד בפסוק הפותח את הפרשה:

ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכוהנים בני אהרון, ואמרת אליהם…
(ויקרא כא, א)

בקריאה ראשונית אנו נתקלים בכפילות לשונית: "אמור אל הכוהנים – ואמרת אליהם". מדוע יש צורך לצוות את משה לומר פעמיים לכוהנים את ההלכות הללו? והאם אכן הצטווה משה לומר להם שתי פעמים את אותן הלכות?

בהתבוננות מעט יותר מעמיקה נוכל להבחין בזהות הכפולה המיוחסת לכוהנים. הם לא רק "כוהנים" אלא גם "בני אהרון". מה היה חסר אילו הם היו מזוהים רק כ"כוהנים" או רק כ"בני אהרון"?

בהתייחסו לשאלה הראשונה מפרש רש"י, גדול פרשני התורה, כי אכן משה הצטווה לומר את ההלכות הללו לכוהנים שתי פעמים, במטרה "להזהיר גדולים על הקטנים". בשונה מכל המצוות, שילדים קטנים אינם מצווים בהם, הלכות הכהונה – כמו האיסור להיטמא למת – חלות גם על ילדים קטנים. היות ואי אפשר להורות לילדים צעירים להיזהר בהלכות אלה, הכוהנים המבוגרים אחראים על קיומן של ההלכות בקרב הצעירים.

ניתן להציע כי הכפילות הלשונית "אמור אל הכוהנים – ואמרת אליהם" קשורה לזהות הכפולה שבאמצעותה הם מוצגים בפרשה: "כוהנים" ו"בני אהרון". מה פשרה של זהות כפולה זו?

הכהונה היא מעמד העובר בירושה. אם אבי כוהן גם אני אהיה כוהן. אם אבי איננו כוהן, לעולם לא אוכל להיות כוהן ולעבוד במקדש. מעמד כזה עלול לגרום לכוהנים להרגיש שהם "נולדו על ההר", שלא נדרש מהם להתאמץ, לעשות עבודה עצמית, להתקדם ולהיות ראויים לתפקידם. הרי הם נולדו ככוהנים.

לשם כך הצטווה משה לומר את הלכות הכהונה גם ל"בני אהרון" וגם ל"כוהנים". אלו אותם בני אדם, אך חשוב שיבינו כי עובדת היותם "בני אהרון" אינה מספיקה. עליהם להיות "כוהנים" בעצמם, להיות ראויים לכך. אכן, זוהי אמירה כפולה שמבטאת את המשמעות הכפולה של מעמד הכהונה – גם כנושאי הייחוס של צאצאי אהרון הכוהן וגם כבני אדם שעמלו להיות ראויים לתפקיד הכהונה.

ייתכן שזו גם כוונתו של רש"י בדבריו "להזהיר גדולים על הקטנים". על ההורים מוטלת האחריות ללמד את בניהם להיות ראויים לכהונה ולא להישען על השושלת בלבד. ככל שכוהן יסמוך יותר על ייחוסו לאהרון ויעסוק פחות בהתקדמות אישית, כך רבים הסיכויים שהוא ינצל לרעה את מעמד הכהונה, כפי שאכן קרה בהיסטוריה של העם היהודי, בעיקר בסוף ימי בית המקדש השני. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהיו כוהנים שרכשו את הכהונה הגדולה בתשלום לנציב הרומי ששלט בארץ ישראל באותה תקופה. על תופעה כזו אמרו חכמים:

"אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות"
(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נז).

ככל שאדם משקיע יותר כדי להיות ראוי לתפקידו, כך הוא מבצע את תפקידו בצורה טובה יותר. זה נכון לכוהנים כמו שזה נכון להורים, למורים, למנהלים ולכל אדם במקום שבו הוא ניצב.