תפקידו של המחנך – פרשת אמור

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת השבוע 'אמור' פותחת ברשימת הלכות המוטלות על הכוהנים, צאצאי אהרון הכוהן שתפקידם לשרת בבית המקדש. רוב הפרטים ברשימה עוסקים במקרים הקשורים לשני תחומים די מנוגדים: הראשון הוא מוות והשני הוא נישואין.

בקשר למוות – התורה אוסרת על כל כוהן להיטמא למתים, כלומר להתקרב לגופה של אדם מת. זאת מלבד הקרובים מדרגה ראשונה: אב ואם, אח ואחות, אישה, ובן ובת. גם ביחס לתגובת הכוהן למוות של אחד מן הקרובים מפורט כיצד הכוהן צריך להגביל את עצמו להגיב בדרך מדודה ולא לפגוע בגופו מרוב אבל ויגון. ובקשר לנישואין – הכוהן אסור לו להינשא לנשים במעמד אישי מסוגים שונים, ביניהן אישה גרושה האסורה על הכוהן.

הפתיחה לרשימה זו נראית מוזרה מעט:

ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכוהנים בני אהרון, ואמרת אליהם…
(ויקרא כא, א)

הכפילות של "אמור אל הכוהנים… ואמרת אליהם" העסיקה את פרשני התורה לאורך הדורות. יש מן הפרשנים, דון יצחק אברבנאל למשל, שראו בכך הוראה למשה לחזור ולומר שוב ושוב לכוהנים את רשימת האיסורים הזו. דווקא מפני שמדובר בסיטואציות מורכבות, כאלו שהאדם עלול לאבד בהם את שיקול הדעת – הצטווה משה להדגיש לכוהנים, נמעני האיסורים, את חומרתם.

רש"י פירש את הפסוק בדרך אחרת. לדבריו, בעקבות מדרש ההלכה 'תורת כוהנים', הכפילות "אמור – ואמרת" אומנם באה להדגיש אמירה כפולה, אך לא של משה אלא דווקא של הכוהנים. כך כותב רש"י:

אמור – ואמרת: להזהיר גדולים על  הקטנים.
(רש"י ויקרא שם)

משה קיבל הוראה לומר לכוהנים את האיסורים המיוחדים להם, ולצוותם להעביר הלאה לבניהם את ההוראות הללו. זוהי אחת הדוגמאות שבהן ממקדת התורה את המבט על תפקיד החינוך, התפקיד החשוב כל כך שמוטל על כל הורה.

ההדגשה הייחודית על תפקיד החינוך מופיעה דווקא כאן, מפני שעל ההורים מוטל להכין את ילדיהם למורכבות של החיים, למקרים שבהם הם נתקלים באתגרים, למקרים שבהם נדרשת מהם התגברות על רגשות סוערים, לסיטואציות שנדרשת בהן התמודדות ויכולת איפוק.

אחד המחנכים הדגולים שהעם היהודי הצמיח היה הרב קלונימוס שפירא, שכיהן כרבי מפיאסצנא בפולין (1889­-1943) והשקיע את מיטב כוחותיו בחינוך ובהתוויית דרך למחנכים. גם בעת חורבן יהדות אירופה בשואה, כאשר שהה הרב שפירא בתנאים האיומים של גיטו וורשה, הוא לא פסק מלעסוק בחינוך. לאחר עבודה מייגעת במשך היום, היו מתקבצים סביבו יהודים מעונים והוא היה מנחם אותם ומעודד אותם לשרוד במצוקה האיומה. הרב שפירא נרצח על ידי הנאצים לאחר מרד גיטו וורשה, אך הספרים שכתב נותרו עבורנו וממשיכים את פועלו המבורך: לחנך צעירים ומבוגרים.

בספריו הדגיש הרב שפירא את החינוך החיובי. הוא לימד שיש לזהות את החוזקות הפנימיות והחיצוניות של החניך, את המקום שהוא טוב בו ונהנה ממנו. תפקיד המחנך לזהות אותם ולעזור לתלמיד להוציא אותם לפועל.

הרב שפירא שם דגש על תפקיד המחנך להכשיר את הילד להאמין בעצמו, לדעת איזו תועלת גדולה הוא מסוגל להביא ולהתמקד ביכולותיו ולא בחולשותיו. אך יותר מכל הוא הצביע על תפקיד המחנך שרוצה לגלות את נשמת הילד: על המחנך להרכין את עצמו אל התלמיד, להתכופף ולשוחח אתו בגובה העיניים, עד שיגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה, להוציאה, להצמיח אותה ולגדלה.

זהו תפקידו של ההורה ושל המורה. לעשות את המיטב כדי לגדל את הדור הבא בדרך הראויה ביותר, להיות אנשים שמצליחים לבטא את האיכות הפנימית שלהם, ויהודים הנאמנים למסורת ולערכי היהדות.