אך יש מקרה נוסף שבו מצווים הכוהנים, ואפילו הכוהן-הגדול, לטפל בגופתו של אדם מת ולקוברו. זהו "מת מצווה" ? אדם שאין מי שיטפל בקבורתו. במקרה כזה, נדחית קדושתם של הכוהנים ומוטל עליהם לעסוק בקוברתו של אותו אדם.
מדוע? מהו הערך הגובר על קדושת הכוהנים?
התלמוד הבבלי עוסק בבירור שאלה זו, והמסקנה היא:
"גדול כבוד הבריות שדוחה את לא-תעשה שבתורה."
(מסכת מגילה דף ג)
בסוגיה מקבילה במסכת שבת, אף עולה האפשרות שקבורתו של "מת מצווה" תהיה מותרת אף בשבת. אפשרות זו אמנם נדחית, וההלכה היא שאסור לקוברו בשבת, אך אפשרות זו מלמדת על חשיבותה של מצווה זו, שכאמור מבוססת על כבוד הבריות.
כמובן, חשוב לציין כי כלל זה "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא-תעשה שבתורה" ? איננו נתון לשיקול דעתו של כל אדם, אלא מעוגן בכללי פסיקה שעל פיהם קבעו פוסקי ההלכה לאורך הדורות כיצד על האדם לנהוג במקרה של התנגשות בין ערכים שונים.
במקום אחר אנו לומדים על תקנה שתיקן יהושע בן נון, ממשיכו של משה רבינו בהנהגת עם ישראל, ולפיה "מת מצווה קונה מקומו" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף פא). משמעותה של תקנה זו היא הבטחת הקבורה לאותו אדם אנונימי שנגופתו נמצאה ואין מי שיטפל בה. אם היינו זקוקים לחפש מקום לקבור את אותו אנונימי, היה חולף זמן שבו היה כבודו מחולל. לכן, אפילו אם נמצא אותו אדם מוטל בקרקע ששוויה רב, יש לקוברו במקום שבו נמצא.
מכאן אנו לומדים על משמעותה של קבורה יהודית. היהדות רואה את הטיפול הנאות בגופתו של אדם מת, כביטוי לשאלת כבוד האדם. במקום שבו אין התייחסות מכובדת לאדם אנונימי שמת, קיים זלזול עמוק בכבוד האדם באשר הוא, גם בכבודו של אדם חי. חרדה זו לכבוד הבריות, גורמת לכך שמצווה זו תדחה מצוות אחרות, אפילו את קדושתו של הכהן-הגדול. על כך כותב הרב שמשון רפאל הירש (רב והוגה דעות, גרמניה, המאה ה-19) את המשפט הבא: "הרי זה קו אופייני של תורת החיים היהודית, ללמדנו שמטרת המטרות של התורה הזאת – לחנך את האדם להיות אדם".
בתרבויות רבות, בעבר ובהווה, נהוג טיפול אחר בגופתו של אדם מת: שריפת גופות. היהדות מתנגדת לכך באופן נחרץ, ורואה בכך חילול כבוד האדם. במבט בוחן, נגלה בוויכוח זה מבט יהודי על גוף האדם. תרבות הנוהגת שריפת גופות, מביעה בכך זלזול ואף סלידה מן הגוף. על פי תפיסות אלו, הגוף בטל וחסר ערך ביחס לנפש האדם.
אך היהדות מקפידה לכבד את גוף האדם גם לאחר מותו, משום שלא רק הנפש חשובה אלא גם הגוף. הנפש כשהיא לבדה איננה יכולה לעשות דבר. "במתים חופשי" אומר משורר התהילים (פח, ו), כלומר, המתים חופשיים מהעמידה בפני אפשרויות שונות, אין ביכולתם לבחור. רק כאשר קיים שיתוף פעולה בין הנפש ובין הגוף, רק אז יכול האדם לבחור, לפעול וליצור. לכן אנו מצווים לכבד את גוף האדם, גם בשעה שכבר אין בו רוח חיים.
