איסור זה תקף לכל מת, מלבד רשימה מצומצמת של שבעה קרובים: אב, אם, אח, אחות, אשה, בן ובת, שלהם מותר לכוהנים להיטמא. אדם נוסף שמותר לכוהנים להתקרב לגופתו הוא מת שאין מי שיטפל בקבורתו. במקרה כזה המוגדר בהלכה "מת מצווה" הכוהנים חייבים לטפל בגופה ולקבור אותה.
טעמו של איסור הטומאה למתים נכתב בתורה, אך הוא דורש העמקה ועיון:
"קדושים יהיו לאלוהיהם, ולא יחללו שם אלוהיהם, כי את אישי ה' לחם אלוהיהם הם מקריבים, והיו קודש."(ויקרא כא, ו)
כלומר, היות והכוהנים הם אלו שעובדים במקדש, עליהם להיות קדושים. קדושה זו אינה מאפשרת להם להיטמא למת. או בניסוח אחר: המוות סותר את הקדושה, ולכן עליהם להתרחק ממנו ככל יכולתם.
אגב, איסור זה לא התבטל גם בימינו, למרות שבית המקדש חרב כבר כמעט אלפיים שנה. קדושת הכוהנים צריכה להישמר כדי שלא נשכח את הייעוד המקורי שלהם, ייעוד שאנו מצפים שישוב ויתמלא: העבודה בבית המקדש.
ואכן, כוהנים מקפידים שלא להתקרב לגופת מת ואף לא להיכנס למבנה שמונחת בו גופת מת. מה שמקשה עליהם להיכנס לבתי חולים בהם יש בדרך-כלל גופות הממתינות לקבורה. בבתי-חולים מודרניים שנבנו בהתייעצות עם פוסקי הלכה, נמצא לכך פיתרון כאשר המקום בו נמצאים המתים נבנה באופן מיוחד ואינו מחובר לשאר מבני בית-החולים ובמקרים חריגים הכוהנים מוזהרים מפני כניסה אל בית החולים.
אך מדוע המוות סותר את הקדושה? אחד מההוגים החשובים של היהדות במאה ה-19 היה הרב שמשון רפאל הירש. הרב הירש חי בגרמניה ונשא את דגל השילוב של "תורה עם דרך-ארץ" – השכלה תורנית וחוויה דתית מעמיקה לצד השכלה כללית. בפירושו לתורה הוא עומד על נקודה זו בהרחבה ומוציא ממנה את אחת ההבחנות המעמיקות העומדות בבסיסה של היהדות.
ישנה תפיסה, הוא אומר, שמלכות האל יכולה להתקיים רק כאשר האדם נמחק. במקום שבו יש מוות, חמלה וחוסר אונים, שם יש לדת קיום. הדת מציעה נחמה ושלווה במקום שהאדם מגלה את אפסיותו ואת אוזלת ידו. השעות הרעות של האדם, כך על פי תפיסה זו, הן השעות הטובות של האל.
אך היהדות מתנגדת לתפיסה זו במלוא העוצמה. אלוקים הוא "אלוהי החיים", ואנו מכנים אותו "מלך חפץ בחיים". לא רק בשעות הרעות של האדם צומחת מלכות אלוקים, אלא דווקא בשעות הטובות של האדם. כאשר האדם חי ובועט, כאשר האדם פועל ובונה, ואפילו כאשר האדם טועה. הפעילות האנושית היא תפארתו של אלוקים.
כאשר ברא אלוקים את האדם, הוא הניח אותו בגן-עדן. שם יכול היה האדם לנוח על זרי הדפנה וליהנות מכל טוב הגן שהוצע לו. אך גם שם הוטל עליו "לעובדה ולשומרה" ? לעבוד את הגן ולשמור עליו. היצירתיות, החיים התוססים, הפוריים והמהנים ? הם התגלמות רצון אלוקים בעולם.
מסיבה זו על הכוהנים להתרחק מן המוות. אין לקדושה כל מגע עם המוות. כוהן העומד ליד גופת מת עלול ליצור את הרושם שכאן, ליד גופה דוממת, מתרחשת הפעילות הדתית. אך אין טעות גדולה מזו. הדת מתכווצת ליד המוות; הקדושה מתחלחלת מן החידלון.
ולמרות עיקרון חשוב זה, ב"מת מצווה", זה הגלמוד שאין מי שיטפל בגופתו, חייבים הכוהנים לטפל, ולחלל את קדושתם. מדוע? אומר הרב הירש: ללמדנו, שמטרת המטרות של התורה הזאת ? לחנך את האדם להיות אדם.