כיצד משה מסיים את תפקידו

בס"ד

פרשת פנחס – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'פנחס' שאותה נקרא בשבת הקרובה, אנו נחשפים לרגע מכונן: הרגע שבו א-לוקים מודיע למשה על סיום תפקידו. משה, המנהיג הראשון של עם ישראל, מי שהוציא אותם מהעבדות במצרים, מי שתיווך בין א-לוקים והעם ב'מעמד הר סיני' החד-פעמי, ומי שהוביל אותם במדבר ארבעים שנה, מקבל את ההודעה הבאה:

עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל; וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרון אחיך
(במדבר כז, יב-יג)

א-לוקים מודיע למשה: תם תפקידך. הנהגת את העם בנאמנות בארבעים השנים האחרונות, ועתה, רגע לפני שהעם מגיע אל היעד ונכנס אל ארץ ישראל, אתה נקרא לפנות את מקומך. ניתנת לך אומנם ההזדמנות לראות את הארץ מבחוץ, מהר העברים – הר נבו, אך להיכנס אליה לא תוכל!

האם אנו יכולים להסיק מכך שמשה נכשל בתפקידו? שהוא עשה דרך ארוכה אך לא הגיע אל היעד? שהמסע של משה היה לחינם?

ניתן היה לשפוט כך את סיפורו של משה, אילו משה היה מגיב בכעס או ברגשות החמצה. אם משה עצמו היה מגיב כך היינו יכולים להסיק שאכן, לדעתו מדובר בהחמצה. אך משה מגיב בדרך אחרת. הוא מבקש מא-לוקים שהעם לא יישאר ללא הנהגה:

יפקוד ה', א-לוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה
(שם שם, טז-יז)

תגובה זו מעידה שמשה לא ראה בסיום תפקידו – כישלון. הוא הבין שמוצב לפניו אתגר כיצד להתייחס להודעה שא-לוקים הודיע לו. משה היה יכול להתמקד בסיפורו האישי, להתאכזב מכך שהוא איננו מורשה להיכנס לארץ ישראל, לספוג את העלבון, לבכות או להתווכח. אך משה לא עשה את כל זה.

הוא בחר להתמקד בסיפור הלאומי. הייתה לו אחריות כבדה של הנהגת העם, ואחריות זו לא סרה ממנו אף לרגע אחד. נכון, בקרוב הוא מסיים את תפקידו, וזה אולי מאכזב ומעציב, אבל כעת הוא עדיין בתפקיד, והאחריות המוטלת עליו היא לדאוג שהעם לא יישאר "כצאן אשר אין להם רועה".

סיום תפקידו של משה לא היה כישלון, אלא כיבוש של פסגה נוספת. משה הוכיח שהוא מבצע את תפקידו בדרך הטובה ביותר, במלוא הנאמנות וההתמסרות, תוך שהוא מתעלם מסיפורו האישי ומתמקד בהיבט של הנהגת העם, וכפי שמתארים זאת חכמים במדרש: "להודיע שבחם של צדיקים, שכשהם נפטרים מניחים עצמם ועוסקים בצורך ציבור" (ספרי במדבר פיסקא קלח).

מתוך דבריו של משה אנו יכולים להבין כיצד ראה משה את תפקידו עצמו. כאשר הוא מתאר את ציפיותיו מהמנהיג הבא הוא אומר: "אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם". מה הכוונה?

חכמי המדרש מפרשים את חציו הראשון של המשפט בדרך הבאה:

לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף, אלא… "אשר ייצא לפניהם" – בראש, "ואשר יבוא לפניהם" – בראש
(ספרי במדבר פיסקא קלט)

דוגמה אישית היא הדרך שבה אפשר להנהיג את העם. ומה הכוונה בהמשך המשפט "ואשר יוציאם ואשר יביאם"? נראה כי דוגמה אישית אינה מספיקה. המנהיג אינו יכול לקוות שהציבור יבוא אחריו רק בעקבות הדוגמה האישית. על מנהיג מוטלת האחריות לוודא שאכן, הציבור הולך אחריו. המנהיג צריך להיות לא רק "לפני העם" אלא גם "יחד עם העם".