תקווה אישית מול תקווה לאומית

מיד לאחר סיום המפקד, אנו קוראים את הפסוקים הבאים:

משה מקבל כאן את ההודעה הקשה ביותר שאדם יכול לקבל בחייו: הגיע זמנך למות, ועליך לעשות את ההכנות הראויות לכך. מה מטריד את משה בשעה זו? הוא פונה אל אלוהים בבקשה נרגשת:

"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר ? איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם… ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה."
(שם שם, טז-יז)

משה ? סמל ודוגמא של הנהגה – איננו מודאג מגורלו האישי, אלא מגורלו של העם. הוא חושש שלאחר מותו יהיה העם כעדר ללא רועה, הסכסוכים הפנימיים יחלו ואנשים יאבדו את המטרה המשותפת שאיגדה אותם בארבעים שנות המסע במדבר, ותוך תקופה קצרה יתפזרו כל אחד למקום אחר. עם ישראל ילך לאיבוד. דאגה זו אינה נותנת מנוח למשה, והוא מבקש מאלוהים שימנה מנהיג אחר תחתיו.

נדירים המנהיגים שזו הדאגה הטורדת את מנוחתם. אך חכמי המדרש מגלים לנו שאת משה הטרידה דאגה נוספת:

"בשעה שראה משה רבינו את בניו שאין בהם תורה, שיעמדו בנשיאות אחריו, נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני אתה מי יצא בראש כל העם הזה."
(אבות דרבי נתן פרק יז)

לפני משה עמד תקדים: אהרן הכהן מת ומי שעלה למלא את מקומו היה אלעזר בנו. לאור זאת מבין משה כי אחרי מותו שלו, ימלא את מקומו בהנהגת העם אחד מבניו. משה יכול היה לשמוח שבנו עתיד להמשיך בדרכו, ולראות בכך נחמה כלשהי על מותו הקרוב. אך משה מוטרד במיוחד, מפני שהוא מכיר את בניו ויודע שהם אינם ראויים להנהיג את העם. עתה עומד משה בפני דילמה עמוקה: ישנה אפשרות שבנו ימלא את מקומו וימשיך את דרכו בהנהגת העם, ועבור משה באופן אישי זו בשורה משמחת; אך עבור העם בשורה זו איננה כה משמחת, מפני שבנו של משה איננו המנהיג האידאלי.

מה עושה משה? הוא פונה אל אלוהים בבקשה שיכתיר למנהיג אדם אחר, הראוי לתפקיד המורכב והקשה אותו מילא משה בארבעים השנים האחרונות. כאן מתעלה משה לפסגה מוסרית נדירה. במקום לדאוג לעצמו ולמשפחתו, הוא מבקש לדאוג לטובת העם על חשבון עצמו ומשפחתו.
מכאן אנו למדים מיהו מנהיג ראוי: מי שיודע להציב את טובת העם לפני טובתו האישית, מי שמוכן להקריב את התקווה האישית למען התקווה הלאומית.