על מה המלחמה?

בפרשת השבוע הקודמת נחשפנו לניסיונות קדחתניים של האומות מואב ומדיין לפגוע בעם ישראל. המואבים פחדו מעוצמתם של הישראלים והבינו שהם לא יכולים להתמודד עמם באמצעים צבאיים. הם הסיקו שעוצמת העם מגיעה מהדרך הרוחנית שלו, ולכן אנו מוצאים אותם מריצים שליחים אל הנביא בלעם כדי לשכנעו לקלל את עם ישראל ולמצוא בו פרצות מוסריות. הניסיון הזה נכשל שוב ושוב.

בסופו של דבר המואבים מצליחים בדרך אחרת; עם ישראל החל לזנות עם בנות מואב, ונגרר בשל כך לעבוד את אלוהיהן "בעל פעור". בעל פעור היה עבודה זרה שסימלה את פריצת כל הגדרות המוסריות והאנושיות. על פי המסורת, תמצית עבודתו של בעל פעור הייתה פעירת הגוף בפניו והוצאת רעי. במילים אחרות, "עשה את הדבר המופרע והגס ביותר בפני אלוהיך, אל תיתן לשום גבול נורמטיבי לעצור אותך". זוהי השחתה מוסרית מהדרגה הגבוהה ביותר.

בפרשתנו, פרשת פנחס, אנו מוצאים את ספיחי הפרשה. עם ישראל מצטווה על ידי האלוקים לנקום במדיינים:

כאן אנו מגלים סוג חדש של מלחמה. מימי הביניים ועד העת החדשה אנו מוצאים שני סוגי מלחמות, סוג אחד הוא מלחמה על זכותו הטריטוריאלית של עם או על זכויות בסיס אחרות. המהפכה הצרפתית באה על רקע רמיסת זכויות יסוד של הפרט, ומיד לאחריה לחמו עמי אירופה בצרפת שניסתה להשתלט על אדמתם. אנו יכולים למנות מאות מלחמות כאלו לאורך כל ההיסטוריה.

סוג נוסף של מלחמות שאנחנו מכירים הן מלחמות דת. ממסעות הצלב של ימי הביניים ועד מלחמת דעא"ש במערב של ימינו.

עם ישראל לא נלחם מלחמה על הדת או על המוסריות של עם אחר. הוא אינו עוסק ב"זיכוי עמים נוספים במשנתו הרוחנית" כפי שעסקו הצלבנים בעבר או השאהידים בזמננו. עם ישראל נלחם על זכותו הבסיסית לחיות את חייו המוסריים והרוחניים כפי שהוא רואה לנכון, ומתקומם כנגד עמים המתנכלים לו שוב ושוב, כדי לפגוע ברמתו הרוחנית. בהתקוממות זו הוא ממחיש, שלא פחות משחשובה לו זכותו הגשמית והטריטוריאלית, חשובה לו גם רמתו המוסרית.

יתרה מכך. נשים לב לחלוקה בין מואב למדיין: המואבים הם אלו שיזמו את ההתייעצות איך לפגוע בישראל, המואבים הם אלו שגייסו את בלעם למאבק, גם הזנות הייתה בעיקר עם בנות מואב. אבל המלחמה שהכריזו ישראל הייתה דווקא על מדיין ולא על מואב. מדוע?

חכמנו זיכרונם לברכה תלו את הדברים במניעיהם של המואבים והמדיינים. המואבים פשוט פחדו, כפי שנאמר בתורה:

המדיינים לעומתם, התעברו על ריב לא להם. לא נשקף להם איום ממסעו של עם ישראל, והם פשוט ששו על הרעיון של קעקוע דמותו הרוחנית הנעלה של העם. מטרתם הבסיסית הייתה להכשיל את העם שבישר אז את הפצעתו הגוברת של המונותאיזם, בעבודה זרה ובפריצת גדרות אנושיים בסיסיים.

ניתן לסלוח, אם כן, לעם שעומד על נפשו בגלל חשש ממשי לשלטונו, אך לא ניתן לסלוח למי שכל מגמתו היא התנכלות.

באבחנה זו, מתחדד המסר שהוזכר בראשית הדברים. מלחמות בין עמים על שטחים ועל זכויות הן מלחמות אולי מובנות. כאשר הן מופנות נגדנו אנו משיבים מלחמה. אך איננו מכריזים מלחמת חורמה עד כדי "צרור את המדיינים", אלא על ניסיון ממשי ללא סיבה עניינית, לפגוע בדמותנו הרוחנית, המוסרית.

כי הבסיס המחזיק את עם ישראל למעלה משלושת אלפי שנים הוא היותו מגדל אור רוחני ומוסרי לעולם כולו, ויותר מכל – לעצמו. וללא בסיס זה אין לנו קיום.