ארבע הערות על מנהיגות

פרשת פנחס – תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע 'פנחס' מתארת רצף של אירועים שהתרחשו במדבר לקראת הכניסה אל ארץ ישראל. בין האירועים הללו נתעכב על שניים:
סיפור בקשתן של בנות צלפחד, אדם אלמוני משבט מנשה, לקבל נחלה בארץ; והדו-שיח בין א-לוקים ומשה אודות העברת ההנהגה ממשה לתלמידו יהושע. נתעכב על הערותיו של פרשן המקרא המפורסם, רש"י (רבי שלמה יצחקי, צפון צרפת, 1040—1105) ונבחין כיצד המקרא בונה לפנינו את דמות המנהיג האידאלי.

סיפורן של בנות צלפחד מתחיל במפקד שנערך בקרב בני ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל וחלוקת הנחלות לשבטים, למשפחות ולבודדים. כנהוג באותם ימים, המפקד נערך על פי הגברים במשפחה. בנות צלפחד, שאביהן מת קודם לכן, חששו שהן עומדות להיות מקופחות בחלוקת הנחלות ובאו בתביעה כלפי משה רבינו:
למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו!

תגובתו הישירה של משה לתביעתן לא כתובה בתורה. אנו מופתעים לגלות כי משה לא ידע את התשובה ולכן פנה לברר אותה אצל מקור החוק המקראי: א-לוקים:
ויקרב משה את משפטן לפני ה'
(במדבר כז, ד-ה)
רש"י מגלה לנו כי לא במקרה משה לא ידע את התשובה: "נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי' ". בדבריו של משה הקורא אל העם להגיש אליו את כל השאלות והאתגרים העומדים בפניהם, מזהה רש"י שמץ של גאווה. בעקבות כך, א-לוקים גילה לכולנו כי גם משה, אדון הנביאים, לא ידע הכול. לעיתים הוא נצרך לפנות ולברר את החוק שנעלם ממנו.

נעבור מסיפור בנות צלפחד אל תיאור חילופי ההנהגה. א-לוקים פונה אל משה ומורה לו:

עַלֵה אל הר העברים הזה ורְאֵה את הארץ… ונאספת אל עמיך
(שם שם, יב-יג)

ללא ספק, מדובר בבשורה קשה. אם ציפינו שמשה יתאבל על הבשורה, אנו שוב מופתעים לגלות את תגובתו של משה. הוא פונה אל א-לוקים ומבקש ממנו למנות לעם מנהיג אחר במקומו כדי ש"לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". רש"י מסב לכך את תשומת ליבנו וכותב: "להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צורכן ועוסקין בצרכי ציבור". משה הניח לסיפורו האישי ועסק בצרכים הלאומיים, כראוי למנהיג נאמן ומסור.

ואם נתמקד בלשונו של משה בבקשה זו, נגלה שתי הערות נוספות המשלימות את התמונה:

יפקוד ה' א-לוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם…
(שם שם, טז-יז)

הכינוי "א-לוקי הרוחות לכל בשר" איננו שכיח במקרא. מדוע בחר משה בכינוי זה? מסביר לנו רש"י שיש קשר הדוק בין כינוי זה ובין אישיותו של המנהיג המבוקש:

" 'א-לוקי הרוחות' למה נאמר? אמר לפניו משה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד שאינן דומין זה לזה; מַנֵה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". המנהיג הראוי צריך שיהיה יכול להכיל ולקבל את כל הפלגים בעם, על דיעותיהם, אורחות חייהם השונים ושאיפותיהם שלעיתים מנוגדות זו לזו.

מנהיג ראוי איננו מנהיג של קבוצה מסוימת, של עשירון מסוים. הוא מנהיג של כל העם ו"סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

ומכאן לתיאור תפקידו של המנהיג: "אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משפט לא נהיר זה מוסבר על ידי רש"י בדרך הבאה: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג". מנהיג ראוי נוטל אחריות וצועד בראש העם. קריאת המפקד לפקודיו "אחריי" לא נוסחה לראשונה בצה"ל, אלא על ידי משה רבינו.

ענווה, נאמנות לצורכי העם, סובלנות ואחריות, הן תכונותיו של המנהיג האידיאלי, כפי שלימד אותנו רש"י בעקבות המקרא. אלו הן התכונות אותן נבקש למצוא במנהיג, ואלו התכונות אותן נבקש לטפח בעצמנו ובאוצרות היקרים שאנו מופקדים על טיפוחם – ילדינו וחניכינו.