פרשת פנחס – תשע"ז
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'פנחס', אנו קוראים על הבשורה הקשה שמבשר אלוהים למשה, מנהיגו הנאמן של העם שעליו לעלות על "הר העברים" ולראות את ארץ ישראל מרחוק. למה מרחוק? מפני שלא יזכה להכנס אליה.
משה, שעוד בהיותו במצרים ראה את עצמו מחוייב לשלום העם; משה שעמד מול פרעה מלך מצרים ודרש את שחרור עם העבדים; משה שהוציא את העם לחירות, קרע את ים סוף, קיבל את התורה ומסרה לעם; משה שהנהיג את העם במסירות במשך ארבעים שנות נדודים במדבר ? מתבשר עתה שתם תפקידו. אל היעד הוא לא יגיע. אל ארץ ישראל הוא לא ייכנס. הוא ? המנהיג הנערץ ? ימות במדבר.
מהי תגובתו של משה לבשורה קשה זו? האם הוא מתפלל? מתחנן על נפשו, על כבודו?
יש לו בקשה חשובה יותר מכל אלו:
"יפקוד ה'… איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם… ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה."(במדבר כז, טז-יז)
את משה מטרידה הידיעה על מותו, אך לא מן הפן האישי אלא מן הפן הלאומי. הוא יודע היטב ? הוא למד זאת בדרך הקשה ? כי הנהגת העם איננה משימה קלה. לכן הוא דואג. הוא יודע שללא מנהיג מסור יהיה העם "כצאן אשר אין להם רועה".
ואלוהים משיב למשה ומגלה לו מי יהיה ממשיכו:
"קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו… על פיו יצאו ועל פיו יבואו."(שם שם, יח-כא)
יהושע בן נון, עליו שמענו כבר בסיפור המרגלים, הוא יזכה למלא את מקומו של משה ולהכניס את עם ישראל לארץ ישראל.
במה זכה יהושע בן נון? מדוע נבחר להנהיג את העם? על כך השיב לנו אלוהים עצמו בדבריו אל משה. תכונתו המיוחדת של יהושע מוגדרת במשפט "איש אשר רוח בו". יש בו, ביהושע, רוח. יש בו תנועה. השוהים בקרבתו שואפים אל תוכם את רוחו המיוחדת.
אך מהי אותה רוח?
חכמי המדרש מספרים לנו על יהושע, שהיה "מסדר את הספסלים ופורס את המחצלות בבית המדרש". יהושע לא נולד עם כפית של זהב בפיו. הוא לא בא ממשפחה של מנהיגים ולא היה מיוחס יותר מאחרים. הייתה לו תכונה של מסירות. הוא דאג לאנשים ונשים שבאו ללמוד תורה מפי משה, וסידר עבורם מקומות נוחים.
לכאורה מעשה פעוט. אך האמת היא שכאן נמצאת הרוח.
המסירות והנאמנות הנחו את דרכו של יהושע. גם בסיפור המרגלים שכאמור, יהושע היה אחד מהם, התבלט יהושע בתכונת המסירות לתפקיד והנאמנות למטרה. הוא לא חיפש בעיות ולכן גם לא מצא אותן…
הרוח שנשבה בלבו של יהושע, הייתה רוח של אחריות . האם ביקשו ממנו לסדר את הספסלים ולפרוס את המחצלות? זאת, כנראה, לא נדע. אך סביר להניח שהוא עשה זאת מיוזמתו, מתוך אחריות ומסירות, ולכן זכה לשבחים על מעשים אלו.
מנהיג אמיתי צומח מלמטה, ובטוהר לבו הוא סולל לו דרך. תכונות כמו מסירות, נאמנות ואחריות, הן שמצמיחות את האדם ועושות אותו ראוי לתפקיד.
