משה מצידו מבקש מא-לוקים שימנה מנהיג אחר תחתיו:
יפקוד ה’ א-לוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה.
(במדבר כז, טז-יז)
משה, בפנותו אל א-לוקים, משתמש בתואר “א-לוקי הרוחות לכל בשר”, ועל כך מצטט פרשן התורה רש”י, את דברי המדרש:
אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה; מַנֵה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
משה מבטא את רצונו העז כי המנהיג שיבוא תחתיו יהיה מסוגל לקבל את השוני שבין אדם לאדם בדעות וברצונות, ולהנהיג כל אחד בהתאם לאופיו. את בקשתו זו מנמק משה בכך שא-לוקים ברא את בני האדם שונים האחד מן השני, והוא גם מכיר את עמקי נפשו של כל אחד מברואיו, שכן הוא “א-לוקי הרוחות לכל בשר”.
ספרות המשנה והתלמוד ידועה בכך שהיא מלאה במחלוקות ובריבוי דעות. במאה הראשונה לפני הספירה חיו בישראל שניים מחכמי ישראל הדגולים ביותר: הלל ושמאי. לאחר מותם, תלמידיהם פצחו בסדרה של מחלוקות הלכתיות ופרשניות והתפלגו לשני פלגים: ‘בית שמאי’ ו’בית הלל’. במשנה במסכת אבות, מתוארת מחלוקת זו כ”מחלוקת לשם שמים” ש”סופה להתקיים” (אבות ה, יז). למתבונן מן הצד, עשוי להיווצר קושי לקבל את מושג המחלוקת בהקשר של תורתו של א-לוקים, שכן האמת הא-לוקית אחת היא, והתגלעותה של מחלוקת ברצון הא-לוקי מערערת את האמון בחכמי ישראל מפרשי התורה: אם אין הם מסוגלים להגיע להסכמה בדבר רצונו של א-לוקים, כיצד נוכל אנו לתת אמון בדבריהם?!
התייחסות ייחודית לבעיה זו, אנו מוצאים ב’תוספתא’, אוסף עתיק של הלכות ומאמרי חכמים. מסופר שם על כך שבין ‘בית שמאי’ ו’בית הלל’ התגלעו מחלוקות רבות, שלחלקן היו השלכות מעשיות ביותר, כגון מעמד הנישואין וטומאה וטהרה (אותם חוקים תורניים בדבר טומאת המת וכדומה, שהיו מיושמים בזמן שעמד בית המקדש על תילו). אולם למרות זאת חיו הפלגים בשלום זה לצד זה: היו מתחתנים עם בנות ובני הפלג האחר, ועוסקים בדברים המחייבים טהרה זה לצד זה ללא כל חשש. מאמר זה נחתם במילים:
לקיים מה שנאמר: “כל דרך איש זך בעיניו, ותוכן לבות ה’ ” (משלי כא, ב).
(תוספתא יבמות א, ג)
כלומר: הן ‘בית שמאי והן ‘בית הלל’ נתנו את כוחותיהם על מנת לעמוד על הרצון הא-לוקי הנכון, ולמרות שהגיעו לבסוף למסקנות שונות, דרכו של כל צד זַכָּה ונכונה בפני עצמה, הכיצד? נותן התורה, א-לוקים, הוא גם “א-לוקי הרוחות לכל בשר”, הוא זה שברא כל אדם עם מראה שונה, אופי שונה, זווית מבט אחרת ודעה שונה. תפיסה זו היא המאפשרת לנו להכיל את המורכבות ואת הדעות השונות, ולתפוס את שתי הדעות גם יחד כרצון הא-לוקי, כל עוד דעות אלו נאמרות מתוך מחוייבות מלאה לתורה, למצוותיה ולמסורת ישראל.
לא זו בלבד שתפיסה זו מאפשרת לנו לחיות בשלום עם המחלוקות בפרשנות התורה, היא עשויה לאפשר לנו לחיות בשלום עם הדעות השונות, הצרכים השונים ותפיסות העולם השונות של אלה שסביבנו, ממש כשם שאנו חיים בשלום עם כך שמראהו של כל אדם שונה של משל חברו. יחד עם זאת מחלוקות אלו אינן נותנות לגיטימציה לעיוות המצוות ולעקירתן.
