יש מקום לכולם – פרשת פנחס

פרשת פנחס תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשתנו מתחיל תהליך העברת ההנהגה ממשה רבנו ליהושע בן נון, תלמידו הנאמן, שנבחר להמשיך את דרכו ולהוביל את העם אל הארץ המובטחת. כך מתארת התורה:

" קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כז, יח- כ)

הקב"ה מצווה את משה לבצע לעיני כל העם את פעולת הסמיכה – הנחת ידו על ראש יהושע, המסמלת את העברת הסמכות והמנהיגות לתלמידו. נוסף על כך, הוא מתבקש להעביר ליהושע גם חלק ממעלותיו הרוחניות, ובמיוחד מן ה"הוד" – אותו זוהר רוחני שקרן מפניו של משה לאחר ירידתו מהר סיני. הסמיכה אכן מתבצעת, אך העברת ההוד אינה שלמה. כך דורשת הגמרא:

"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, 'מהודך' – ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה' אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה"
(בבא בתרא עה, א)

חז"ל מתארים את משה כשמש ואת יהושע כלבנה. כשם שהלבנה מקבלת את אורה מן השמש, כך יהושע קיבל את כוחו ואת מעמדו הרוחני ממשה רבו.

אולם דבריהם של הזקנים מעוררים שאלה: מהי אותה "בושה" ו"כלימה" שעליהן הם מדברים? הרי היה ברור לכל שיהושע אינו במדרגתו של משה. משה הוא המנהיג שהוציא את ישראל ממצרים, קרע את ים סוף וקיבל את התורה. יהושע, גדול ככל שיהיה, אינו יכול להיחשב שווה לרבו. העובדה שפניו מאירות "כלבנה" עדיין מעידה על דרגה רוחנית גבוהה וייחודית. מדוע, אם כן, משתמשים חז"ל בביטויים כה חריפים?

ביאור נפלא מציע הגאון רבי חיים ברלין מוואלוז'ין ('רוח חיים' אבות א, א). תחילה יש לעיין בדברי חז"ל על בריאת המאורות. הגמרא (חולין ס, א) מספרת, כי בראשית הבריאה היו השמש והלבנה שווים בגודלם ובעוצמת אורם, אך הלבנה טענה לפני הקב"ה: "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". השמש, לעומתה, לא ראתה בכך בעיה. בעקבות טענת הלבנה נתמעט אורה, ומאז היא מקבלת את אורה מן השמש. לעתיד לבוא, אומרים חכמינו ישוב אור הלבנה ויאיר כפי שהיה בראשית הבריאה.

על רקע זה מזכיר רבי חיים ברלין אירוע נוסף. בפרשת בהעלותך מסופר על אלדד ומידד, שני אנשים שנשארו במחנה כאשר שבעים הזקנים נקראו להתייצב לקבלת רוח נבואה. הם חשו בענוותם שאינם ראויים להצטרף לאחרים, אך דווקא בזכות ענווה זו זכו לרוח נבואה מיוחדת וגבוהה.

כאשר יהושע ראה זאת, הוא נבהל ופנה למשה בבקשה:

"אדוני משה כלאם"
(במדבר יא, כח)

לדעת יהושע מצב זה מאיים על מעמדו של משה רבינו ועל צורת ההנהגה הנכונה, שבראשה עומד אדם אחד, הוא מבקש ממשה להפסיק את נבואתם, אך משה משיב לו:

"המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".
(שם, כט)

משה לא ראה בנביאים נוספים איום על מעמדו. להפך – מבחינתו זו הייתה הצלחה. הוא שאף לכך שכל העם יזכה לגדולה רוחנית. בעולמו לא הייתה תחרות על קדושה או על השפעה; היה מקום לכולם.

עתה, משמעות דברי הזקנים מתבהרת. "פני משה כפני חמה" – משה דומה לשמש, שאינה חוששת לחלוק את האור. הוא אינו רואה בעיה בכך שיהיו עוד מנהיגים, נביאים ואנשים גדולים לצדו. לעומתו, "פני יהושע כפני לבנה" – יהושע מבטא כאן תפיסה המזכירה את טענת הלבנה: החשש שמעמדו של אחד בא על חשבון האחר.

על כך אמרו הזקנים: "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". הבושה איננה בכך שיהושע קטן ממשה, אלא על כך שהוא חזר על הטעות של הלבנה, ואימץ לעצמו את התפיסה לפיה יש מקום רק לאדם אחד בפסגה. תפיסה שאינה תואמת את רוח היהדות, הרואה בהצלחתו של אדם אחד מקור השראה ולא איום על הצלחתו של האחר.

גם בחיינו אנו נתקלים לא פעם באנשים שנראים כצועדים באותו מסלול שבו אנו מבקשים להצליח. באופן טבעי מתעורר לעיתים חשש שמא הצלחתם תפגע בסיכויינו. אולם המסר העולה מן הפרשה הוא אחר: אין הכרח לראות בהצלחתו של הזולת איום. אפשר לראות בה מקור לברכה, השראה וצמיחה.